"אמרתי לבעלי, מה השליחות הבאה שלנו? אם דופקים לנו בדלת סימן שיש לנו שליחות", כך משחזרת באולפן ערוץ 7 חנה חיראק את הרגע המצמרר שבו התבשרה על נפילת בנה, סמל יוסף יהודה חיראק ז"ל, בקרב בעזה.
הגישה הזו, של חיפוש משמעות ושליחות בתוך הכאב, אינה זרה לחנה. היא שזורה כחוט השני בסיפור חייה ובסיפורו של יוסף יהודה ז"ל, שנולד כנגד כל הסיכויים. "ציפינו ארבע וחצי שנים לילדים, אחרי התאומות הגדולות, עוד שש שנים של טיפולים", היא מספרת. "ואז בעלי אמר זהו, מספיק. העברנו את כל התרופות והזריקות לגמ"ח ואחרי חודש וחצי נפקדתי בצורה טבעית".
הנס הזה קרה לאחר שרופא אמר להם: "כשלי יהיו שערות על כפות הידיים, לכם יהיו עוד ילדים". חנה, באמונה תמימה, השיבה לו: "אתה לא השליח שלי". הילד שנולד נקרא יוסף יהודה מתוך הכרת תודה לקב"ה.
מהות ההודיה הזו ליוותה את יוסף יהודה ז"ל כל חייו הקצרים. "לא היה דבר מובן מאליו אצלו", אומרת חנה. היא מספרת על מנהגו להודות על כל דבר, אפילו על טרמפים, באמירת "מזמור לתודה". בדרכו האחרונה לבית החולים לבקר את אחותו שילדה, כשמחשבות קודרות על המוות עלו בשיחה עם חבר, הוא ביקש דבר אחד: "שיגידו מזמור לתודה על הקבר". וכך היה. החבר רץ לקבר בלוויה וקרא את המזמור, כשחנה ובנותיה מצטרפות אליו באופן ספונטני. המנהג הזה של הודיה והכרת הטוב היה טבוע בו עמוק. "הוא היה משאיר פתקים לאימהות של חברים שהתארח אצלם, מפרט מה היה טעים ואומר תודה. אפילו על קניית מכנסיים לחתונה הוא השאיר לי פתק תודה".
יוסף יהודה ז"ל היה דמות ייחודית, שילוב של עולמות. "ילד שגדל בכותל המערבי", כהגדרת אמו, שרכש לעצמו ג'מבה (תוף אפריקאי) ונהג לשמח חולים בבתי חולים בימי שישי. "הוא היה מסתכל בעיניים של כל אחד, רואה מי עצוב וניגש אליו".
בתוך חפציו האישיים, בפנקס קטן ששימש אותו לרישומים צבאיים, מצאה המשפחה תפילה אישית שכתב, החושפת את עולמו הפנימי העשיר ואת כמיהתו לקדושה: "אבא שבשמיים... תן לי כוח להיות בשמחה תמיד... לראות מעלת חבריי... תן לי כוח להיות קדוש וטהור לכל אורך השירות וגם אחרי... לשמור את העיניים, את המחשבה, את הברית, את הלשון...". התפילה הזו, שהולחנה מאז על ידי עובדיה חממה, הפכה לצוואה רוחנית שממשיכה להדהד.
הטרגדיה והנס כרוכים זה בזה בסיפורה של משפחת חיראק. יוסף יהודה נפל בכ"א באייר, יום לאחר שאשתו הטרייה, אמונה, התבשרה על הריונה. "היא חיכתה לו עם הבשורה. הוא הלך עם אחריות למעלה, הוא ידע שהוא הולך להיות אבא", מספרת חנה. "בצהריים קברנו ילד, ובערב כבר נודענו שיש לנו המשכיות מהילד הזה". הלידה הצפויה בחודש טבת מעוררת רגשות מעורבים של טלטלה ונחמה.
חנה מתארת את ההתמודדות היומיומית עם השכול כבחירה בחיים ובאמונה. "הכאב נמצא, קיים, הגעגוע מטורף. אבל אנחנו יודעים שמזה יצמח רק טוב. כי אין רע יורד מלמעלה".
היא רואה בנפילתו של יוסף יהודה ובניסיונות הקשים שעברה בחייה הכנה לתפקידה הנוכחי: להיות "זרקור של אמונה". "הקב"ה לא התבלבל בכתובת, הוא בחר בנו. הוא זיכה אותנו שהבן שלנו הגיע לכיסא הכבוד".