הרב דוד סתיו חוזר וטוען שהוא מתנגד לחוק "הגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי" של ח"כ גלית דיסטל אטבריאן, בגלל מרכיבי "הכפייה הדתית" בו. הוא מעיד בכך על עצמו, שלא קרא את החוק.
גילוי נאות, כותבת שורות אלו, סייעה בניסוח החוק. ולכן יכולה להעיד ממקור ראשון שח"כ דיסטל ביקשה חוק שיגן על חירות דווקא. הצוות שלה ליטש ותיקן ובחן תרחישים במטרה למנוע כפייה דתית מכל סוג. זאת אומרת, גם את כפיית החול.
החוק של דיסטל הוא חוויה חדשה בחקיקה הישראלית: הוא מגביל את השימוש בשררה.
החוק לא מגביל אזרחים, אלא את השימוש שיכולים פקידים לעשות בכוח הציבורי שבידיהם, שאינו קניינם הפרטי. הסמכות נובעת מהמדינה. המדינה נוצרה במטרה לכונן מקום שבו היהדות היא הסטנדרט הציבורי, לא החריג, במטרה לאפשר ביטוי יהדות במרחב הציבורי. החוק, מונע שימוש בסמכות באופן מנוגד למטרת קיומה.
האם זהו מצב של כוונות לחוד ומציאות לחוד?, הבא נבחן את טרוניותיו של הרב סתיו מול האמור בחוק:
סעיף 6, אכן קובע חובה לקבוע מזוזה. למוסד ציבורי. בלבד. לא "בכל בית". קרי, על קניין ציבורי, שמטבעו, כפוף לדרישות הציבור. הסעיף גם קובע סעד ברור אם לא מולאה החובה: לאפשר לאזרח פרטי מעוניין לקבוע מזוזה על חשבונו. אין "קומיסר". אין פיקוח ממשלתי וודאי שאין עונש.
החוק לא פוסק הלכה. הוא מגן מפני כפייה אנטי יהודית במנותק מפסיקה כזו או אחרת. הוא מיועד לאפשר לשומרי מסורת, שמעוניינים במרחב ציבורי שסממניו יהודיים, לחיות באחד כזה, במדינת היהודים, היהודית.
הרב סתיו מחמיר בדיני "כפייה דתית" בקריאה להגן על הזכות של רוב של "חילונים גמורים" שלא לקבוע מזוזה. אבל החוק לא מכריח אף אחד. האיסור בו הוא על הפרעה להתקנת מזוזה, הא ותו לא. הוא מונע כפייה של החול על יהודים מסורתיים. הם לא מיעוט בדרך כלל, הם הרוב.
לא קומיסר יתקין את המזוזה, אלא אמא של תומר מגן דרור. לתהייתו של הרב האם כך מחנכים לאהבת היהדות, בעיני התשובה היא כן, בפירוש. זה גם חינוך מעולה לסובלנות.
לדברי הרב, סעיף 7 לחוק, קובע לשופטים חובה, לא רצויה בעיניו, ללמוד את דיני המשפט העברי. למעשה, החוק לא קובע את החובה. משפט עברי הוא מקצוע חובה בפקולטות למשפטים בישראל. הדרישה לפסוק על פיו, מעוגנת בחוק יסודות המשפט שנחקק ב-1980. בחלוף 45 שנים של התעלמות מהחוק, סעיף 7 לחוק קובע מנגנונים להבטיח את אכיפתו.
ההתנגדות של הרב לעצם החובה מחרידה. הרב טוען שלא ניתן לכפות על שופט לפסוק לפי החוק כי כדאי לתת לו להחליט לבד. זו טענה מסוכנת שטוב היה אם לא היתה באה לעולם. הכוח לחרוץ גורלות שנמסר לידי שופט, אינו שלו. בדמוקרטיה, שופט הוא שליח ציבור. לרצונו האישי אין ואסור שיהיה משקל בפסיקותיו. שופט שאינו כפוף למרות הדין, אינו שופט, הוא עריץ.
לדברי הרב, על מנת למנוע שיבוש של פעולת בתי הספר, נדרשת הגבלה של התפילה על בסיס שיקול דעתו של בעל סמכות. הגבלה שמטבעה, תייתר את החוק.
אבל סעיף 3 של החוק, בו מוגדרת ההגנה, מכיל גם הגבלה ברורה בלי פריצת הגדר שהרב טוען שחייבים. גבול ההגנה על תפילה ותפילין היא הפעולה עצמה. אם נועדה במוצהר להשגת מטרה שונה או שהיא מכוונת להפריע היא אינה מוגנת כיהודית, רק כביטוי. ניתן להפריע לתפילה, במקרה של סכנה ברורה ומיידית לחיים. הגדר ברורה, ללא תלות בשיקול הדעת של בעל הסמכות וללא צורך ב"פרשן מוסמך" לזהות את חצייתה.
בדוגמאות של הרב: הנחת תפילין באמצע מגרש כדורסל, היא הפרעה מכוונת לשימוש בו, החוק אינו מגן עליה. הנחת התפילין בשולי המגרש לא מפריעה ומוגנת, אלא אם יש איום לחיים המחייב את פינוי האולם.
במהלך שיעור בבית הספר, תלמידים משועממים מורשים לצייר ומתקשים לשבת - לעמוד. מורים בימינו מתמודדים גם עם הרבה הפרעות לא מאושרות. אשרינו, שהנחת תפילין תהיה ההפרעה של תלמידי ישראל. היא מוגנת, כל עוד אינה מכוונת להפרעה למהלך השיעור.
במאמר מוסגר, כבוד למורשת ישראל והכרות עם המסורת היהודית הם מטרות מוצהרות בחוק של החינוך הממלכתי. אם הנחת תפילין משבשת את פעילות בתי הספר, הפעילות סותרת את החוק.
"חילונים" הם קבוצה קטנה ומאד לא מייצגת מקרב היהודיים גלויי הראש בישראל. כרב כשומר הלכה, אני חושדת שסתיו גם באמת סובל פחות מכפיית החול ביחס לאנשים שאינם ספונים בהגנות הממסד הדתי. עדיף היה, שלא יתיימר לוותר בשמם על הגדרות המרחב הציבורי בו הם חיים.
בכל מקרה, אם התנגדותו לחוק היא בשל חששו מכפייה דתית, תנוח דעתו של הרב סתיו, אין בסעיפי החוק שמנה רכיבים כאלו. החוק מונע כפייה מכל הסוגים. כשיעבור, וניתן יהיה למנוע את הכפייה נגד היהדות, יהיה לנו בסיס הרבה יותר מתאים לשיחה עם כל הצדדים בחברה הישראלית על הנכחה של היהדות במרחב הציבורי. זה היופי של החוק. הוא מונע כפייה.
אל תאמינו לי.
לכו לקרוא את החוק.
אם מצאתם כפייה שהיא לא חשבה עליה - תגידו לח"כ דיסטל. מבטיחה לכם, מניסיון, שהיא תתקן.
הכותבת היא ראש תחום מדיניות יישומית ב'מרכז יכין'