הטיטאניק לא הייתה סתם אונייה, היא הייתה הצהרת כוונות. בשנת 1912, ספינת הטיטאניק הייתה פאר ההנדסה האנושית. הציטוט של הקברניט שלה, אדוארד סמית', אומר הכל: "אני לא יכול לדמיין שום מצב שיגרום לספינה לטבוע... בניית הספינות המודרנית התקדמה מעבר לכך". עמוסה בכל העושר והכבוד האפשריים, היא יצאה להפלגת הבכורה שלה. העמיסו על הספינה עשרים סירות הצלה, מספיק רק לחצי מהנוסעים, וכשהגיעו אזהרות על קרחונים במסלול הנסיעה התעלמו מהן והגבירו מהירות. אבל היא כן טבעה. היופי החיצוני סינוור את כולם וכיסה על ליקויים פנימיים, וההתרסקות לא הייתה כשל טכני מקרי, אלא כשל תרבותי - שאננות.
תקופת שלמה נראית לנו כמו התקופה האידיאלית ביותר בתנ"ך, ושלמה המלך - המלך הטוב ביותר שיכלנו לבקש. בתחילת מלכותו הפסוקים מעידים עליו "ויאהב שלמה את ה'" (מל"א ג', ג), ואחרי שהוא בוחר לבקש מה' חכמה מסיבות אלטרואיסטיות, בשביל לדעת להנהיג את העם היטב, ה' מבטיח לו עושר וכבוד שלא היו כמותם לפניו. המשך הסיפור הוא מימוש ההבטחה הא-לוקית: אנחנו מתפעמים לשמוע על הגודל המרשים של חיל הפרשים שלו, על כמות הזהב שמוזכרת בפרקים, על הקשרים הדיפלומטיים המפותחים בנישואיו לאלף נשים שרבות מהן במקור מעמים זרים. קוראים את הפסוקים ואי אפשר שלא להתפעל. מה יש לומר יותר מאשר מילותיו של התנ"ך: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" (מל"א ד', כ).
אבל אם עוצרים רגע, וקוראים את הפרטים בנפרד, אז פתאום משהו מצלצל מוכר. מלך, שיש לו הרבה סוסים, שיש לו הרבה נשים, שיש לו הרבה מאוד כסף וזהב. מאיפה זה מוכר? זה בדיוק הפוך ממצוות המלך בתורה (דברים י"ז). שם נאסר על המלך שיהיו לו הרבה סוסים, אסרו עליו להרבות נשים, ואסרו עליו להרבות כסף וזהב. אחד לאחד. שמעתי מד"ר יושי פרג'ון, שהקריאה בסיפורי שלמה אמורה לייצר אצלנו חווית קריאה שמזכירה את מה שחוו בני ישראל באותו דור, את מה שחווה שלמה באותו זמן: חוויה של סינוור. הטוב והשפע היה בווליום כל כך גבוה שברור שהיה ברור לכולם שזה מאת ה'. שהיה ברור לכולם שאם כל כך טוב, אז כנראה שאנחנו ממש טובים וצדיקים. שאם הכל כל כך מצליח, אז אנחנו עושים משהו נכון. זו מלכודת הסינוור - לא שמים לב כשמתחילות החריקות, לא שמים לב כשהסיפור מתחיל להתערער. לא שמים לב עד ההתרסקות.
תקפנו את הגרעין האיראני. החזרנו את החטופים החיים. אנחנו בתנופת בניה ביו"ש. פירקנו את תוכנית כיבוש הגליל של חזבאללה, ואנחנו אוכפים שם את ההסכם באש. קל לטפוח לעצמנו על השכם. אבל וואו, כמה אתגרים עוד יש עכשיו. זה התפקיד שלנו לשרטט בבירור מה האתגרים הבאים, איפה אנחנו חורקים, מה אנחנו יכולים לעשות יותר טוב? ולהסתער. גם ברמה האישית. אדם יכול לשמוח בעבודה הטובה שלו, בזוגיות ובמשפחה, בעבודת ה', ולנוח - מסונוור. ספר מלכים מזכיר לנו שגם אם נראה שטוב, אסור לרדת מהמשמר: לשמור על ענווה, לשאול את עצמנו איפה הבעיות, לשמוע ביקורת ותמיד לדחוף את עצמנו קדימה. גם בשיא הברכה, השאננות היא הדרך הקצרה ביותר לקרחון.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים את שמואל ב' פרק י"ט עד מלכים א' פרק ח'