לידת בנימין, המופיעה בפרשת וישלח, היא לידה דרמטית וטראגית- 'וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל… וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.' התיאור הזה מצביע על מצוקה חמורה במהלך הלידה.
מבחינה רפואית, התנאים שבהם התרחשה הלידה, היו רחוקים מאד ממה שנחשב סביבת לידה בטוחה. מאמץ גופני, מחסור במנוחה, שינויי אקלים ותזונה לא מסודרת- הם גורמים המעלים סיכון לסיבוכי לידה. גם לידה במרחב פתוח, ללא יכולת לבצע הערכה מסודרת או לקרוא למומחים, מציבה את היולדת בעמדה פגיעה במיוחד.
מבחינה מקצועית, העובדה שהלידה הסתבכה עד כדי סכנת חיים אינה מפתיעה כאשר מתחשבים בנסיבות הדרך. לידות בימי התנ"ך התאפיינו בשיעורי תמותה גבוהים אף בתנאים מיטביים, קל וחומר תוך כדי מסע. השילוב של עייפות, תזונה מוגבלת וחוסר יכולת לעקוב אחר ההיריון, לאבחן סיבוך ולהתכונן אליו, העלו משמעותית את הסיכון. ברוב המקרים בימים ההם, סיבוכים שלא היו ניתנים לטיפול מידי הפכו לאירועים מסכנים חיים.
הפסוקים מדגישים את נוכחותה של המיילדת, המעודדת את רחל: 'אַל תִּירְאִי.' היא מעניקה תמיכה מקצועית בעת לידה, ומנסה לתת לרחל תחושת יציבות בתוך המאמץ. העובדה שהמיילדת מדגישה כִּי 'גם זֶה לָךְ בֵּן' מבשר על רגע מכונן בביתו של יעקב, בשורה שתשלים את מניין השבטים.
התורה מתארת בעדינות את סיום חייה של רחל. מות אימהי בלידה היה אירוע שכיח לפני הופעת הרפואה המודרנית. יש צד לחשוב שזאת הייתה לידת עכוז לא צפויה, שהרי אולטרסאונד לא היה. הרי המיילדת אומרת 'כי גם זה לך בן', קרי- החלק המקדים היה העכוז. זה מסביר עוד יותר את המוות הטראגי של רחל אמנו, כי לידה עכוז זאת בוודאי לידה מורכבת עם סיכונים גם לאם וגם לעובר, בוודאי בימים ההם.
בעשורים האחרונים חלה ירידה דרמטית במספר מקרי המוות האימהיים ברחבי העולם. הירידה היא תוצאה של שיפור משמעותי בשירותי בריאות, בהיגיינה, בשימוש באנטיביוטיקה, בניהול דימומים, בניטור הריון ולידה ועוד. במדינות מפותחות עם מערכות בריאות מפותחות, הסיכון של אישה למות בלידה כיום נמוך מאוד בהשוואה לעבר הרחוק. הגורמים העיקריים למוות אימהי בעידן המודרני הם סיבוכים מיילדותיים: דימום אחרי לידה ,זיהומים, ותסחיף מי שפיר. המודעות הגוברת מונעת סיבוכים, וככל שהשירותים טובים יותר, הסיכוי לאירוע קטלני פוחת.
בסיפור של לידת בנימין הופיעו שני מוטיבים סותרים, שמחה על חיים חדשים וצער על אובדן, מצב בו קו הדמעה וקו החיוך נוגעים זה בזה. מות רחל ברגע הלידה יוצר תנועה משפחתית מורכבת. הופעתו של ילד חדש במשפחה מביא אתו ברכה והמשכיות, אך גם נושא עמו חלל שלא יתמלא, כאשר בנימין נולד ברגע של פרידה מאמו. שמו הראשון, 'בֶּן אוֹנִי', משקף את כאבה של רחל, ואילו 'בִנְיָמִין' מבטא את בחירתו של יעקב להעניק לבנו זהות של עוצמה ומיקום של חשיבות במשפחה. יעקב, שעסוק בבניין העם ובהמשך הדרך, עוצר, קובר, מנציח, וממשיך. אנחנו לומדים מבכיר האבות על איזון הדק שבין צער אישי לבין אחריות לאומית, ובין כאב של המשפחה הפרטית לבין המשך אל סיפור רחב יותר, של בניין כלל ישראל. יעקב נדרש לתת לכולם תחושת יציבות, גם כשהקרקע זזה.
יעקב מציב מצבה שתזכיר לנצח את מקומה של רחל בחייו ובהיסטוריה של העם. רחל היא דמות שממשיכה ללוות את בניה, ונוכחותה מעניקה לדורות שלמים חוסן ותקווה.