סיפורו של רס"מ (במיל') י', חובש קרבי בגדוד 9300 בחטיבת ההרים, הוא תמצית הישראליות המדממת והנחושה של השנים האחרונות.
"לפני 11 שנה, המדים קיבלו משמעות אחרת עבורי", הוא משתף בשיחה עם ערוץ 7. אחיו הקטן, בניה ז"ל, היה לוחם בגדוד 101 של הצנחנים. המפגש הגורלי שלו עם האויב התרחש בתחילת המערכה הקרקעית של "צוק איתן", בהיתקלות עם מחבלים שהגיחו מפיר מנהרה בדרום רצועת עזה.
הנפילה של בניה לא סימנה עבור י' את סוף הקשר הצבאי, אלא דווקא את העמקתו בצורה שרק משפחות שכולות יכולות להבין. "אני למעשה ממשיך, גם את דרכו, וגם את דבקותו במטרה", הוא אומר.
עבורו, בניה אינו זיכרון עמום באלבום תמונות, אלא נוכחות חיה בשטח. "הוא מלווה אותי בכל רגע, בכל החלטה, ובעיקר במילואים, כשאני עולה על מדים, הוא לגמרי שם. אני מרגיש אותו יחד איתי".
ההחלטה להמשיך ולשרת כלוחם מילואים פעיל, ובפרט בתקופה של מלחמה עצימה ומתמשכת, אינה מובנת מאליה עבור אח שכול. המשוואה המשפחתית, שכבר שילמה את המחיר היקר מכל, הופכת שברירית ומתוחה.
י' מודע היטב למחיר שההחלטה הזו גובה מהסובבים אותו, מההורים שכבר איבדו בן אחד, ומהמשפחה הגרעינית שלו - אשתו וארבעת ילדיו. "ההחלטה הזו, להמשיך ולשרת במילואים, לא הייתה קלה, עבורי או עבור בני המשפחה".
החרדה בבית היא מוחשית, כמעט פיזית. בכל פעם שהטלפון מצלצל וצו הקריאה מגיע, המתח עולה מחדש אצל אשתו, הוריו ואחיו. גם הילדים, שנולדו אל תוך המציאות של השכול ומכירים את דודם הגיבור רק דרך הסיפורים והתמונות, חווים את הפחד שמא ההיסטוריה תחזור על עצמה חלילה. "יש חרדה מאוד גדולה בבית שמשהו יקרה חלילה".
למרות הפחד, למרות הצלקת שטרם הגלידה, רוח ההתנדבות והשליחות גוברת. השירות הצבאי אינו חובה מעיקה בעיניו אלא זכות גדולה. הוא נושא עמו את דמותו של בניה לכל מקום, מספר עליו בכל הזדמנות, וחש כי ישנה יד מכוונת השומרת עליו. "אני מרגיש שיש לי באמת, השגחה פרטית, שהוא איתי, שהוא מתווה לי את הדרך".
העומס המוטל על כתפיו של י' ועל כתפי חבריו ליחידה הוא חסר תקדים.במלחמה הנוכחית לבדה ביצע מעל 400 ימי מילואים. "אני עושה את זה, לא מתלונן, כי בניה לא היה מתלונן".
את הכוח להמשיך, את היכולת לא לשקוע בייאוש גם ברגעים הקשים והקרים ביותר הרחק מהבית, שואב י' מאופיו הייחודי של אחיו. "אני לוקח ממנו את האופטימיות, לא לדאוג, לדעת שהכל יהיה בסדר ולעשות את הכל מתוך אמונה שלמה. אני תמיד משתדל להיות עם הראש למעלה, להאמין שיהיה בסדר, שנתגבר על כל הקשיים".
המוטו הזה, של אמונה בטוב וביטחון בדרך, היה נר לרגליו של בניה עד רגעיו האחרונים. "אלו המילים האחרונות, שהוא אמר לאמא שלי, לפני שהוא יצא לקרב. 'אל תדאגו, יהיה בסדר'".
את הצוואה הזו של אופטימיות, שמחת חיים וכריזמה, בוחר י' לאמץ כדרך חיים וכמצפן פנימי בשירותו הצבאי ובחייו האזרחיים.