שלושה נערים מצאו את מותם בחודש האחרון. גורמי המוות: חרם. שיימינג. התעללות חברתית ולחץ.
אני מקבל לדף שלי בפייסבוק עשרות סיפורים. קורעי לב. עצובים. כואבים. מתסכלים. כאלו שאיך שאתה מסיים לקרוא אותם בא לך לתפוס לעצמך את השיער, לשאוג ולצרוח:
תגידו השתגעתם לגמרי? הלסדום היינו? זה אמיתי? באמת? איך זה יכול להיות?
אחת מהשאלות שצפות בכל פעם מחדש בעקבות הסיפורים הללו היא השאלה מה לעזאזל יהיה עם החרמות האלו ועד מתי תלמידים יגיעו לבית הספר מתוך פחד וחשש ולא ידעו אם הם אמורים לצאת ממנו בחתיכת אחת.
ממתי בית ספר נהפך למקום שתלמידים מרגישים בו לא בטוח?
תגידו, אוקי, אחרי שהגורמים הרלוונטים מודעים למצב, מדוע אין עדיין תכנון אסטרטגי ארוך טווח שיוכל לתת מענה?
ובכן. אני מניח שיש. ותמיד היה.
ובכל זאת בשורה התחתונה מנהלי בתי הספר מוצאים את עצמם מזמינים עמותות חיצוניות ומנסים להציל את המולדת באמצעות סדנאות והרצאות.
נו...אז למה עדיין דברים לא זזים?
ובכן, זה בגלל חוסר ההבנה שבסוף והאמת שגם בהתחלה הכול מתחיל ונגמר בשני גורמים עיקריים:
קודם כל ההורים. כי חינוך מתחיל מהבית. וזה לא רק משפט יפה אלא הרבה יותר מזה.
והמורים.
ואם אחד מהצדדים לא הולך להיות על זה, אז תשכחו מאיזו אפשרות אמיתית לשינוי.
מעבר לכך, מחקרים באוניברסיטת בן גוריון מצאו שברגע שהמחנכים היו על זה, על החרם אול אין והקדישו לזה זמן באמת, הם הצליחו להוריד את מגמת החרם בכיתה שלהם בעשרות אחוזים.
או אם תרצו: לא פחות חשוב מכל הכלים שבעולם שתצטיידו בהם את המחנכים, יש דבר שהוא לא פחות חשוב:
הלב הגדול והמודעות לעצם הבעיה!
מחנך שיתחיל להתנות את העזרה לתלמידים שלו שהיא תהיה רק בשעות בית הספר ומעבר לכך הוא פחות בעניין לא באמת יוכל לעשות משהו עם בעיית החרם.
חבל על הזמן...זה פשוט לא ילך.
בשביל לעצור חרם, מעבר למגוון הכלים שהמחנך צריך, אתה צריך קודם כל להיות ברבק, עם מצ'טה בין השיניים רעל ותחושת אש שבוערת בך לעצור את החרם.
אתה צריך להפשיל שרוולים, להתלכלך מול ההורים שמצריכים אותך להתלכלך מולם ולתת את כל כולך.
אחרת...חבל על הזמן...זה פשוט לא ילך.
וההורים? לפחות חלקם. אם הם לא יעברו הדרכה מסודרת ויבינו איזו השפעה פסיכית ואקוטית יש למילים של הילדים שלהם על הנשמות של החברים שלהם לכיתה ואיך שהילדים שלהם מסוגלים רק בעזרת המילים לרצוח, אשכרה לרצוח את הנשמות הללו...
אם הם לא יקבלו את המסר שהרבה מאוד מהכוח זה בידיים שלהם....אז חבל על הזמן. זה פשוט לא ילך.
מה זה אומר?
שכל עוד לא תהיה כאן הסתכלות הוליסטית שתחבר באופן ישיר בין ההורים למורים וכל עוד נמשיך להתייחס לכל גורם בנפרד, בעיית החרמות בכיתות לא רק שתמשיך אלא גם תתגבר.
אבל למה אנחנו הולכים רחוק?
מתי שאלתם לאחרונה את הילדים שלכם:
"תגידו, איך היה לכם בבית הספר? ואיך היה לחברים שלכם? הייתם נחמדים? עשיתם איזה מעשה טוב? יצא לכם לעזור לחבר? אולי חיוך? איזו צ'פחה? משהו?".
אבל לא. הורים לא באמת שואלים שאלות כאלו.
מה הם כן שואלים?
"מתי המבחן הקרוב במתמטיקה. או באנגלית. או בשפה".
כי זה מה שבאמת חשוב בחיים. ואין בלתו.
או כמו שאמר פעם מנהל יקר לתלמידים שלו:
"גם הגרמנים היו מהנדסים ומתמטיקאים גדולים וטובים מאוד. ובכל זאת הידע הרב שלהם לא מנע מהם להפוך למפלצות אדם.
אז לפני שאתם הולכים להשתגע לי על המקצועות הללו" אמר לכם המנהל, עצר לרגע והמשיך:
"אל תשכחו לשמור על הצלם אלוהים שלכם. קודם כל בני אדם.
אחר כך...כל השאר.".