משפחת משוחררים

לפני כמה ימים שמעתי הגדרה מדויקת מאוד לתופעת פדויי השבי שאנו עדים לה בשנתיים האחרונות. בנבואת ישעיהו מובא הפסוק המפורסם: "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו נא, יא).

אחינו ואחיותינו, פדויי השבי, לא סתם יוצאים לחופשי, מאפלה לאורה, אלא הם שבים בעצמם פדויי ה'; "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן", לשוב בחזרה מהשבי ולהאיר את העולם באור של אמונה, תקווה ואהבה אינסופיים זה ממש לחזור פדויי ה'. לא רק שה' פדה אותם, הם פדו את האור האלוהי שהיה חבוי בתוכם ובתוך האפלה שבה הם שהו, וכעת האור הזה הולך ומאיר לעולם באור יקרות.

פדויית השבי (55 ימים בשבי) ספיר כהן היקרה, שדבריה מאירים בכל פעם את הלבבות, התראיינה בשבוע שעבר בתוכנית הפטריוטים, עם הזמר והיוצר נמרוד לב, לרגל צאת שיר שכתבו יחד.

כחלק מהמסע שהיא עוברת תיארה גם את תהליך ההכנות לחתונה עם בן זוגה, פדוי השבי סשה טרופנוב (500 ימים בשבי); "קודם כול אני רוצה באמת להגיד תודה, שיש לי את הזכות לחשוב על תכנון חתונה, ותודה לכל האנשים שנלחמו עלינו כל הזמן הזה, לחיילים ולמשפחות שלהם ולמתנדבים שבזכותם אנחנו חושבים על להקים בית יהודי בארץ ישראל. אנחנו מתפללים שהחתונה הזאת תהיה רגע שמח להרבה מאוד אנשים, זאת תהיה הזכות שלנו".

ספיר סיפרה שלפני המלחמה הקשר ביניהם עמד להסתיים על רקע פערים באמונה; "הגענו מעולמות שונים לגמרי, אחד הדברים שמאוד השפיעו, זה היה הקטע של האמונה, אני האמנתי באלוהים וסשה לא האמין. ולא ידענו איך נוכל לגדל ילדים יחד, מה נספר להם. גם בשבעה באוקטובר עשיתי החלטה, החלטתי לשמור שבת. ובעצם חיכיתי מבחינתי כל הזמן לבחור שכנראה זה לא יעבוד איתו. אז זאת הייתה הפתעה ענקית. ברגע שסשה חזר, המשפט הראשון שהוא אמר לאימא שלו זה: 'אני יודע שיש אלוהים. גיליתי את זה בשבי'. ומשם הקשר התהפך והתחזק, בעקבות החוויה הקשה הזאת. והחלטנו לצאת לדרך משותפת".

לא ממשיכה הלאה

ספיר תיארה את השליחות המשותפת החדשה שלהם: "עכשיו אנחנו במסע בעולם, בהרבה מאוד קהילות יהודיות. אנחנו מנסים לקשר כמה שיותר יהודים לארץ ישראל, לזהות היהודית ולאמונה, וכרגע אנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו".

לשאלת המראיין לגבי השינוי שעבר בן זוגה סשה, אמרה ספיר: "אומרים שהוא אומר דברים שכתובים בתניא בלי לדעת את התניא... הוא חזר עם אמונה מאוד גדולה".

השיר שכתבו ספיר ונמרוד הוא זיקוק של הרבה מהדברים שבוקעים מפדויי השבי ומעוד הרבה גיבורים וגיבורות של התקופה הגדולה שבה אנחנו חיים, וככה תיארה ספיר את הדברים שביקשה להעביר בשיר:

"רציתי להגיד שגם בתקופה הקשה הזאת הייתה לי תקווה שיגיע זמן שבו, למרות שאנחנו לפעמים שוברים את המדינה והורסים ושונאים, יגיע זמן שבו נבנה חברה שלמה ומתוקנת, ונהיה אור גדול. אני חושבת שזה המסר לאורך כל השיר".

אחד הקטעים המרגשים בקליפ של השיר מראה את ספיר יורדת מהמסוק שבו שבה מהשבי, עוברת שינוי במראה ובלבוש ונכנסת לעיצומו של ויכוח סוער ברחוב בין שני מפגינים. שני המפגינים עוצרים את הוויכוח, מתבוננים בספיר שללא מילים, מסמנת בראשה לשלילה, והוויכוח נעצר. וככה תיארה זאת ספיר:

"כששוחררתי והגעתי לארץ אז שמתי לב שאחד השינויים הגדולים זה באמת שאכפת לי ממה שקורה סביבי. ואם אני רואה שנאה, אם אני רואה אנשים רבים אחד עם השני כמו בקליפ, אני לא ממשיכה הלאה. אני פשוט עוצרת, מסתכלת ואני רוצה לשנות. ולא תמיד אני יודעת איך, אבל אני רוצה לשנות וזה מה שחשוב לי".

מסע של אחדות

השיר נפתח במשפט של ספיר: "החלטתי לצאת למסע שאני קוראת לו מסע של אחדות".

את מילות השיר אני קורא קריאה כפולה, כתיאור סיפורה האישי של ספיר וברובד נוסף ואולי פנימי יותר - כסיפורה של הנשמה של עם ישראל כולו: "אמרת שאת כבר לא מפחדת, אמרת שבחושך מצאת אמונה, מתוך השבר צומחים".

‏"בקול דממה, לא ברעש, לא באש, בענווה, אפילו שאנחנו עשינו את כל זה, שברנו, בכינו ורבנו בינינו, לומדים לבנות אהבה. וכמה חיכינו שתחזרי, מחכים שתתעוררי".

והפזמון החוזר: "הגיע הזמן לפרוש כנפיים, לפתוח מבערים, לצאת להאיר את השמיים באור חזק שלא זכרנו שיש בנו. הגיע הזמן לפרוש כנפיים, לפתוח מבערים, להאיר את השמיים באור גדול גדול, שיכול לרפא הכול".

בסיום הפזמון מופיע שם השיר "יש זמן ויש מקום": "כי יש זמן ויש מקום, שניפגש בו כולנו כדי לפתור את החלום, ישראל".

בהמשך מובאים דברים נוספים של ספיר: "אמרתי שאני כבר לא מפחדת, לא בטוחה מה מציאות, מה דמיון, לפעמים מתבלבלת אבל נאחזת באמונה ולא מוותרת, לכל דבר יש משמעות, אין מזל, אין מקריות, אני מבינה שהביחד הוא הכוח, אני יוצאת למסע, לא מנסה יותר לברוח".

הבית האחרון פונה בחזרה לספיר, או כאמור, לנשמה בעצמה: "ונשיר לך שיר חדש שממש עכשיו נכתב, שלוח מקצה המנהרה אל פסגת ההר, מחשכת האפלה אל אור גדול, להאיר את הלילה עד שתחזרו, כי תיקנו והבנו שזה תלוי בנו, שכולנו אחד".

השיר מסתיים בדבריה המופלאים של ספיר: "ואני מאחלת לנו שבעזרת השם, בקרוב מאוד, אנחנו, עם ישראל, נהפוך למשפחת משוחררים".

קטונתי מכל החסדים

תאריך י"ט כסלו שבו השתחרר אדמו"ר הזקן, בעל התניא בשנת ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798 למניינם), מהמאסר, השבי שבו שהה, הוא יום חגה של חסידות חב"ד. את השחרור הם רואים כיום שבו ניתנה רשות מן השמיים לגלות את מעיינות תורת החסידות לרבים.

תאריך השחרור שהיה סמוך ונראה לפרשת וישלח, הביא לכך שדרשת השחרור של בעל התניא, שפורסמה באיגרת הקודש, (איגרת ב) עוסקת בפסוק המפורסם מן הפרשה:

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בראשית לב, יא)

את הפסוק הסביר האדמו"ר באופן מופלא. לדבריו, ככל שאדם מקבל יותר חסדים מה', כך הוא יותר בטל אליו:

"'קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל כוּ''. פֵּירוּשׁ, שֶׁבְּכָל חֶסֶד וָחֶסֶד שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹשֶׂה לְאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּמְאֹד..."

"לכן יעקב אבינו מרגיש קטן כל כך, בגלל ריבוי החסדים שהוא חש שה' הרעיף עליו ביציאה מבית לבן ברכוש גדול: 'כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת'".

לעומת זאת, בצד הקליפתי, ככל שמקבלים יותר כך גוברת גסות הרוח והגאווה: "מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶה לְעוּמַּת זֶה, הוּא יִשְׁמָעֵאל - חֶסֶד דִּקְלִיפָּה, כָּל שֶׁהַחֶסֶד גָּדוֹל, הוּא הוֹלֵךְ וְגָדֵל בְּגוֹבַהּ וְגַסּוּת הָרוּחַ וְרוֹחַב לִבּוֹ".

כל דברי בעל התניא מכוונים כלפי חסידיו, בדרישה אצילית ומלאה אהבת ישראל, שלא להעז לסגור חשבונות עם המלשינים שגרמו למעצרו: "וְלָזֹאת, בָּאתִי מִן הַמּוֹדִיעִים מוֹדָעָה רַבָּה לִכְלָלוּת אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, עַל רִיבּוּי הַחֲסָדִים אֲשֶׁר הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, לֶאֱחוֹז בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב 'שְׁאָר עַמּוֹ' וּ'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל', שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִים וּמוֹתָרוֹת מַמָּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם צוֹרֶךְ, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבָם מֵאֲחֵיהֶם כוּ'... וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יִתֵּן ה' בְּלֵב אֲחֵיהֶם 'כַּמַּיִם הַפָּנִים וְגוֹ'".

בעל התניא דורש מחסידיו להתגבר על הטינות ועל החשבונות האישיים, ולנהוג באהבת ישראל מופלגת, ואולי יעורר הדבר יחס מקביל מצד המתנגדים לחסידות, "כמים הפנים לפנים".

נזכרתי בדברים האלה של בעל התניא, וראיתי לנגד עיניי את דבריה של ספיר, שיצאה גם היא מהשבי והמסר שלה זהה לזה של בעל התניא. נשמת ישראל מבקשת להשתחרר ולשחרר את כולנו מן המאסר שבו התודעה שלנו כלואה. וזאת התפילה שלה: "ואני מאחלת לנו שבעזרת השם, בקרוב מאוד, אנחנו, עם ישראל, נהפוך למשפחת משוחררים".

מתוך המאמר שיפורסם בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר