חרם הוא לא "ריב ילדים"

בדיון טעון וכואב בכנסת על חרם והתאבדות בקרב ילדים ובני נוער, עמדו ילדים וילדות באומץ מול מיקרופונים וסיפרו איך חיים שלמים התפרקו להם מתחת לרגליים:

שירותים שננעלו מבפנים, שמן שנשפך על גוף של ילדה בכיתה ד’, מודעת אבל עם שמו של ילד שתלו במסדרון בית הספר. מקרי הקיצון כבר אינם חריגים - הם חלק מתבנית שהולכת ומתרחבת.

והיום, בין חברי הכנסת, אנשי מקצוע ומשפיענים, נשמעה אמירה אחת שחתכה את האוויר: יו"ר מועצת התלמידים אמר בקול ברור - “החרם מתחיל בתוך הכנסת. איך אתם מצפים מאיתנו להתנהג אחרת כשאתם מדגימים עימות, הדרה ועלבונות הדדיים?”

קשה לשמוע - אבל נכון. ילדים לומדים מהדוגמה שהמבוגרים מייצרים. אם ההנהגה שלנו מציגה תרבות של צעקות, איומים, נידוי ופגיעה - אין פלא שהילדות והילדים מחקים את השפה הזו בחצר בית הספר.

גם הופעת המשפיענים בדיון הייתה חשובה. הם מבינים היטב את כוחם על הדור הצעיר. אבל צריך להגיד ביושר: העלאת סרטון מרגש לא תפתור חרם. כל קמפיין חייב להיות בליווי אנשי טיפול מקצועיים, כדי לוודא שלא מייצרים טראומה נוספת במסווה של “העלאת מודעות”. ברשתות החברתיות חרם מתפשט פי כמה - ולכן ההתערבות בהן חייבת להיות מקצועית, מדויקת ואחראית.

המספרים רק מחזקים את התמונה: לפי סקר ראמ"ה, 4% מהתלמידים בכיתות ה'-י"א עברו חרם בחודש אחד בלבד, ושיעורם גבוה במיוחד בגיל היסודי. במחקר HBSC הבינלאומי הנתונים קשים אף יותר: 12% מבני הנוער דיווחו על חרם או הדרה - כפול מאשר לפני ארבע שנים. ילדים מתארים בדידות, פחד, סימנים כחולים, ומחשבות אובדניות. זו לא סטטיסטיקה - זו קריאת מצוקה לאומית.

אבל המאבק בחרם לא מתחיל בחטיבה. הוא מתחיל בגן. שם מתעצבות הבחירות החברתיות הראשונות: מי מוזמן ליום הולדת, מי “לא משחק איתנו”, איך המבוגרים מגיבים לדחייה ראשונה. ילדים מפתחים אמפתיה לא ממצגות - אלא ממה שהם רואים בבית ובכנסת, ברחוב וברשת.

לכן ההורים חייבים להיות חלק מהפתרון - גם הורים לילדים מוחרמים וגם הורים לילדים שמחרימים. והמערכת חייבת לפעול בלי פשרות: יועצות בכל בית ספר, ליווי רגשי, מנגנוני דיווח אפקטיביים, ותגובה מיידית לכל סימן ראשון של הדרה.

כי בסוף, חרם לא ייעצר בסרטון, ולא בנאום חד-פעמי. הוא ייעצר כשמבוגרים - הורים, אנשי חינוך, מנהיגים ומשפיענים - יבחרו להתנהג כמו המבוגרים שילדים זקוקים להם באמת.

החרם ייפסק רק כשאנחנו נפסיק להחרים את האחריות.

הכותבת היא מומחית לגיל הרך במכללה האקדמית אפרתה בירושלים וחברת ועד בעמותה למען הילד בגיל הרך