אברהם אבינו, ענק אדיר בגדולה ובגבורה, התנסה בכך ששב לארץ-ישראל בתום הרעב שאילץ אותו לצאת מצרימה. יצחק-אבינו התנסה בכך שלא עזב את ארץ-ישראל, והיה מאמין וזורע על אף הרעב שהיה בארץ ואכן מצא מאה-שערים.
יעקב-אבינו, בחיר האבות, [בראשית רבה עו,א] בעל התכונות הענקיות של סבו והעילאיות של אביו, מלמדנו כיצד להתמודד בדרך הישר גם כשהמציאות מליאה סיבוכים, ומעשה אבות סימן לבנים. [רמב"ן בראשית יב,ו]. יעקב-אבינו נאלץ לעזוב את ארץ-ישראל לגלות בת למעלה משני-עשורים, בחינת סור מרע ועשה טוב. בריחה מעשו שביקש להורגו מחד והקמת בית ישראל מאידך.
עתה נצטווה 'שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ'[בראשית לא,ג]. עשה עליה, 'תושב חוזר', עם כל המשפחה, עם כל הגרעין של בית ישראל שהקימות בנכר. דרך מורכבת אך קיימת הבטחת ה' - 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב' [ישעיהו מד,ב] 'וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק' [ירמיהו ל,י]
ודאי יעקב היה יכול לומר לעצמו, אכן בעז"ה ודאי אקיים את ציווי הבורא ואעלה לארץ ישראל, אבל כרגע קיימת סכנת דרכים. וכדברי רבנו חיים-כהן בתוספות במסכת כתובות [קי.]. רבנו-חיים היה בנו של רבי חננאל ותלמידו המובהק של ר"ת, [ד'תתק"נ 1190] וכדאי הוא לסמוך עליו לדחות את מועד העלייה, כל עוד קיימת סכנה בדרכים. יצוין שכאן, אין נשותיו מתנגדות לעליה, שהרי לשאלת יעקב-אבינו, אמהותינו הצדקניות רחל ולאה משיבות הן לו: עלה נעלה! כי 'הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ'. הרי אפילו נדוניה לא נתן לנו [רש"י]. הסכנה בדרכים לא מפריעה להן, ולכן מטעם זה גם לשיטת רבנו חיים כהן, לא הייתה מניעה לעלות ארצה.
אלא שמלבד סכנת הדרכים הייתה גם סכנה מוחשית בארץ ישראל עצמה, מפני עשו שהצהיר מפורשות שבכוונתו להרוג את יעקב אחיו. כוונה שהוכחה כאמור כבר בעבר, כשאליפז ביקש להורגו, עוד כשהיה בראשית דרכו לבית לבן, ורק תמורת כל רכושו ניצל באומרו לאליפז, הרי אתה תלמידי ולמדנו יחד ש'עני חשוב כמת'. בכך, אפוא, קיימת את מצוות כיבוד אביך שביקש להורגני. על כל פנים, מלבד סכנת הדרכים, יש סכנה למלחמה בארץ ישראל עצמה. למרות זאת, יעקב לא מהסס ולא מעכב את עלייתו ארצה.
יעקב-אבינו היה 'איש תם', שאינו חריף לרמות [רש"י בראשית כה,כז], אך בנוסף היה רגליו היו נטועות בקרקע, כסולם המוצב ארצה, וכזה, הכין עצמו הן לדורון, הן לתפילה והן למלחמה. כן, הוא אף לא חשש שמאן דהו יעיר לו אם יאמר תפילה קודם יציאה לקרב, אם יאמר 'שמע ישראל' קודם יציאה למלחמה או להצלחת הדורון, וד"ל. פרשתנו היא הזדמנות נאותה לברך את כל העולים ארצה בעת המלחמה הנוכחית, ללא מורא.
אך לא פחות מעצם עלייתו ארצה של יעקב אבינו ומשפחתו, מדהים לחשוב על חששותיו והכנותיו לקראת הפגישה עם עשו אחיו, לפי המפרשים השונים, ועל כל פנים מבלי שהוא משאיר תסריט ללא תגובה הולמת. אומר הכתוב: 'וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם'... 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ'. המלאכים ששלח יעקב לאחיו עשו שבים משליחותם ואומרים, אכן באנו אל אחיך, 'בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ'. ידיעה מודיעינית זו שעשו בא עם פמליה כה גדולה, הביאה את יעקב לירא מאוד. האם מדובר בתרגיל וכאילו בא לכבדני עם פמליה גדולה, או שמא פניו למלחמה ואין זה אלא תרגיל. האם להיות שבוי בקונצפציה של דורון, מתנות הקונות שקט, אחווה ורעות לכאורה, או שמא עליו להתכונן למלחמה. המלה 'וגם' מעלה את המחשבה שלכאורה כמוך, יעקב, אחרי שלושה עשורים של איבה, גם פני אחיך לשלום. אך מאידך, ייתכן שכוונתו לממש את ברכת יצחק, "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה... וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ'".
אומר רש"י, כשתצטער על הברכות שנטל יעקב, או אז, 'וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ', ובשל כך בא עשו עם 400 איש, לא כדי להרוג את יעקב, אלא כדי לשעבד את יעקב. ואולי, לא ישתנה דבר ממחשבת עשיו, ועדיין מבקש הוא להורגו, ככתוב, 'וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי'. ובעצם אכן מעבר לזמן שחלף, לא השתנה דבר. וכפי שמבאר המלבי"ם: המשטמה היא, שמרוב השנאה חושב הוא מחשבות להיות לשטן ליעקב. משטמהעל הברכה אשר ברכו יצחק אביו, משטמה הכוללת גם משטמה על אביו יצחק על שברך את יעקב... אולי עשו עדיין מבקש בליבו, לנקום גם מאביו וגם מיעקב, על ידי שיהרוג את יעקב, ואביו יתאבל עליו, ועל כך אמר עשו: 'יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי', היינו, שבקרוב יתאבל יצחק אבי על יעקב בנו...
יעקב נושא תפילה 'הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו', מיד אחי שאינו נוהג בי מנהג אח, אלא מנהג עשו הרשע. יעקב חושש משני מצבים, הן ממצב מלחמה והן ממצב שלום. במצב מלחמה, חושש יעקב לאובדן חייו וכל בית ישראל, ובמצב של 'התקפת שלום', 'מזרח תיכון חדש', חושש יעקב שלא יוכל לחיות עם עשו בידידות קרובה מבלי לסכן את כל הישגיו הרוחניים. ['דיוקים' לרב פנחס וולף בשם ה'בית הלוי']. אגב, בדומה מצינו שהוזהרנו אזהרה יתירה על מחיית עמלק, מתי? בימי שלום. 'וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח' [דברים כה,יט], דווקא בימי שלום צצה סכנת ההתבוללות ושעם ישראל חלילה ייאבד את ייחודו וייעודו. לאור זאת, יעקב אבינו אינו נשבה בקונצפציית תרגיל האחווה, אלא יש להיות מוכן לזה וגם לזה. לדורון, לתפילה ולמלחמה.
אומר ה'כלי יקר', שביחס ליראה זו של יעקב האמורה בפסוק 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' , יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון, למה זה ועל מה זה היה מתיירא יעקב, שהרי הבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו. פעם ראשונה, במראה הסולם, שם נאמר לו על ידי הקב"ה, 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת וגו'' [בראשית כח,טו], ופעם שניה, בהיותו בבית לבן.
שם נאמר לו על ידי הקב"ה, 'שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ' [בראשית לא,ג]. אחרי שתי הבטחות שכאלו, מפני מה היה ירא? יתר על כן, מה שהיו שפירשו שהיה ירא פן החטא גרם ונתמעטו זכויותיו, זה לא מתקבל על הדעת, ובלשונו, 'ימאן השכל לקבל דעת זה'. כי הרי רק שמונה ימים חלפו מאז שה' אמר לו בבית לבן 'שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ', וכי יעלה על הדעת לומר שביני לביני נתקלקל וחטא חטאה כה גדולה, עד שגרמה לו לבטל את הבטחת ה' שיגיע שלם ובריא לארץ-ישראל.
אלא אומר הכלי-יקר, יעקב היה ירא בגין החנופה שנהג בה כלפי עשו. שהרי אמרו חז"ל במסכת סוטה תנא משמיה דרבי-נתן: באותה שעה נתחיבו 'שונאי ישראל' כליה, על שהחניפו לו לאגריפס. אמר רבי שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה של חנופה, נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים... וממשיכה הגמרא ואומרת, אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה, מביא [חרון] אף לעולם שנאמר 'וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף' [איוב לו, יג], ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת... וכמו כן כאן, יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לעשו-הרשע ואמר 'כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב' [בראשית לב,ה], וכן תפשו חז"ל על יעקב על שעשה קודש לחול... ובשל החנופה שהחניף לרשע, היה מתיירא, כי ידע יעקב, שכך מהותה של מידת-החנופה, שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו. [בראשית-רבה עה,ב] זאת, למרות שבלי ספק היו ביד יעקב זכויות רבות שוודאי יכריעו את העוון הזה, מכל מקום, היה מיצר שינכו לו מזכויותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו.
גם החזקוני, [רבי חזקיה בן מנוח, מתקופת הראשונים], התקשה מפני מה פחד יעקב, הרי היו באמתחתו הבטחות ה' שלא יארע לו דבר? יתר על כן, הרי פגעו בו מלאכים, שומרי-ראש, שבאו ללוותו ולשומרו? אלא אומר הוא: המלאכים היו שניים, האחד היה מיכאל, שרו של יעקב, אך השני היה סמאל, שרו של עשו, וכשם שהמלאך מיכאל בא לעזור לו, כך המלאך סמאל בא לעזור לעשו, ולכן היה ירא.
אך מעבר לכל ההסברים, נראה מאוד אקטואלי הסברו של רש"י בתוספת ביאורו של ה'שפתי חכמים', רבי שבתי-בס [אמסטרדם, הת"ם,1680]. 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' [בראשית לב,ח]. "וַיִּירָא" שֶׁמָּא יֵהָרֵג, "וַיֵּצֶר לוֹ" אִם יַהֲרוֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים [בראשית רבה עו,ב].החשש של יעקב היה שמא יהרוג אנשים של עשו שאולי כלל לא באו להורגו. ובלשוננו, חששו היה שמא יהרוג 'בלתי מעורבים'. מעניין, אלו סברות לכאן ולכאן חלפו בראשו של יעקב להבין מהו רצון ה' במצבים אלה. להבדיל מרצון ביה"ד בהאג או גחמות הפרקליטות הצבאית. ניגע אולי באלו האקטואליים יותר.
לאחרונה בוגרי "ארץ חמדה" זכו בתחרות החיבורים התורניים של מפעל הפיס לשנת תשפ"ה, כאשר הרב טוביה בר-אילן והרב פרופ' נתן קלר זכו על מאמרם התורני הנפלא על 'הצלת חיי חיילים על ידי פגיעה בבלתי מעורבים או בחיילים אחרים' כשהבסיס למאמר הוא תשובתו המפורסמת של מו"ר הרב שאול ישראלי, זצ"ל, נשיא 'ארץ חמדה', האומר שאף שכל איסורי תורה נדחים במקום פיקוח נפש, [להוציא שלש העבירות החמורות של גילוי עריות, עבודה-זרה ושפיחות-דמים], אסור לאדם להציל עצמו על ידי פגיעה בבלתי-מעורבים. ודאי שונה המצב כשאין הם בלתי מעורבים, אלא רק מהווי כסות וחיפוי ללוחמי האויב.
כתב על כך מו"ר הרב אשר וייס שליט"א, שיש לעיין בזה מצד דין רודף, שכאשר אוכלוסייה אזרחית תומכת ברוצחים אלה, אולי חל גם עליהם דין רודף אחר חברו להורגו, שניתן להצילו בנפשו, ואף שאין הם רודפים אחרינו להורגנו בפועל, כבר כתבו האחרונים דגם על ידי גרמא, יש עליו שם רודף, והתורה התירה את דמו.
עם זאת, גם אם נניח שלרודף בגרמא יש דין רודף, הרי אין זה אלא ברדיפה ישירה, אלא שאינו עושה מעשה הריגה, ואין להוכיח מזה שגם רדיפה עקיפה יש בה דין רודף. ופשוט לכאורה שאנשים, נשים וטף, שאינם רודפים באופן ישיר אחרינו להורגנו נפש, אין בהם דין רודף, אף אם הם תומכים בטרור ומעודדים את הרוצחים ותומכים בהם, ובפרט כאשר אפשר שבין ההרוגים יש קטינים שאינם בני דעת ואנשים תמימים שאינם תומכים ברוצחים אלה.
ואולי הרהר יעקב אבינו בסברה המתירה הריגת בלתי מעורבים, שהרי אם למשל נורה חץ, או טיל שהולך להרוג אנשים רבים ויש בידינו להטות את החץ או את הטיל, לצד שבו יש מעט אנשים, מצווים אנו לעשות כן כדי להציל את הרבים. ובמעשה הצלה יש להציל את הרבים אף שבכך אנו גורמים למות המעטים ה'בלתי-מעורבים'. [כך משמע לדבריו מהחזון-איש על מסכת סנהדרין [סימן כ”ה]. כשאלות המתעוררות ברכב אוטונומי].
והנה עוד זווית ראיה. הרי כאשר אנו יורים אל אלה היורים בנו טילים, מדובר במעשה הצלה שאין להימנע ממנו, והתורה לכאורה התירה אותו משום 'הבא להורגך השכם להורגו' [סנהדרין עב.]. ועוד הביא הגר"א וייס, את שכתב ה'פני-יהושע', הרב יעקב יהושע פלק, על סדר נשים שהמניע לכתיבת הספר היה, פיצוץ מחסן חומר-נפץ בעיר, ביום ג' בכסלו תס"ג, עת הבית בו ישב ולימד, קרס על כל יושביו ובעיר פרצה שרפה גדולה. בתים רבים נשרפו והתמוטטו, ורבים נשרפו למוות, ועוד יותר מהם נהרגו על ידי המצילים שבאו להציל את שארית הפליטה ולהוציאם מתוך גיא ההריסות, אלא שאי אפשר היה בענין אחר וכוונתם הייתה להציל.
לדבריו כאשר עוסקים בהצלה ואם לא נציל ימותו כולם, אף שבמהלך עבודות ההצלה נהרגים אנשים בידיים, מותר הדבר. על כל פנים, אומר הגר"א וייס: נראה שזה דרך המלחמה וכיוון שמחנה עשו בא להילחם ביעקב, מותר להשיב מלחמה שערה, וכיוון שניתן רשות להשמיד, שוב אינו מבחין בין טוב לרע. ואף אם יהרגו חפים מפשע, הקולר תלוי על צווארי האויב ולא צווארי המתגונן להציל נפשו, אך מכל מקום הצטער יעקב איש תם שמא יהרוג חפים מפשע, עי”ש.
הסיבוכים במהלך חייו של יעקב-אבינו לא תמו ושאלה זו באה לפניו במעשה שמעון ולוי, עוד בפרשתנו, בהריגת בני שכם. על כך בהזמנות אחרת. וב"ה, מול במפגש מול עשו ליעקב, העדיף עשו את הדורון על פני מלחמה. ובאמת, מה בוער לו, יקח את הדורון ובבוא העת יבואו במהלך הדורות בני אדום שיחשבו על אופציית המלחמה...
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל