אין מי שלא התרגש לראות את סיום קורס המ"כים הראשון של חטיבת החשמונאים, מלווה בשירת "ממקומך מלכנו תופיע, ועיננו תראינה מלכותך...".
חיילים במדי צה"ל עם כיפות גדולות וזקנים, שרים על בית המקדש והגאולה העתידה בסיום הקורס, מראה שיש בו הרבה תקווה ונחת. במיוחד בימים הללו, ערב חנוכה, בהם אנו מציינים את גבורת החשמונאים וחנוכת המקדש.
התהליך הבריא הזה, של השתלבות חרדים בצה"ל מתוך בחירה ומסירות נפש, התחיל יפה כל כך בתחילת המלחמה.
הסיפור האישי שמספר הכול
את תחילת המלחמה אני זוכר היטב. הקב"ה גלגל אותי לצעוד ברחובות בני ברק בדרכי לבסיס. לפתע, בפינת הרחוב, ראיתי שני ילדים קטנים, מגולחי ראש עם כיפות גדולות ופאות, מביטים בי במבט מסוקרן. חייל עם מדים ונשק בבני ברק הוא כמובן מחזה שמעורר סקרנות.
כשהתקרבתי, האמא עמדה בצניעות מאחור, אך עיניה אמרו הכול. הילדים פנו אליי ואמרו: "רצינו להגיד לך תודה רבה שאתה שומר עלינו". עשרות סיפורים מרגשים כאלה הגיעו לאוזניי באותם ימים, מפגשים עם חסידים במאה שערים ובבני ברק. אלה שצועקים היום "נמות ולא נתגייס", אז ביקשו את שמותינו במדויק לתפילה ולהצלחה במלחמה.
החרדי המצוי, זה שגדל על מסירות נפש לתורה, חש את צעקת המלחמה והחל לגבש עמדה אישית. ההחלטה של בחור חרדי להתגייס היא גם ככה בגדר קריעת ים סוף, דורשת אומץ עצום וכוחות נפש כדי ללכת כנגד כל העולם הערכי והחברתי שבו גדל.
אבל אז כוחות מפלגים עשו הכול כדי שהתהליך ייבלם. לצערנו, הם הצליחו, וכפי שראינו, מחזור הגיוס האחרון בחטיבת החשמונאים צנח ביותר מ־30%.
מי חוסם את התהליך הבריא?
שלושה גורמים עיקריים:
השמאל והרשות השופטת: בג"ץ, קפלן והשמאל הרדיקלי שמשתמשים בנושא הגיוס ככלי ציני לניגוח פוליטי. מטרתם אינה שילוב אלא פירוק הממשלה והקמת "ברית המשרתים" הפרוגרסיבית. כשבחור חרדי מחליט להתגייס, הוא מוצא את עצמו מואשם בשיתוף פעולה עם אותם כוחות שפועלים נגד עולמו הרוחני.
הקצה הרדיקלי החרדי: חסידי סאטמר, המממנים קמפיינים אגרסיביים עמוק בתוך הציבור החרדי במיליוני שקלים, כאלה המלגלגים על החרדי המשרת ומייצרים אווירה של נידוי. עבור בחור צעיר שתוהה על דרכו, זהו כוח הרסני.
המקהלה הפוגענית של הציונות הדתית: זו הנקודה הכואבת ביותר. המקהלה הזו, שלעיתים נשמעת כמו עדר חסר הבנה סוציולוגית, הצטרפה לקמפיין דורסני. במקום להושיט יד תומכת, היא משתמשת בשפה שגויה ומאשימה, ומכריחה את החרדי לבחור בין נאמנות לקהילה לבין גיוס. היא צועקת לעברו "משתמט עלוב", ואחר כך עוד מצפה שהוא יושיט לה יד. היא בעצם משתפת פעולה עם כוחות השמאל המשתמשים בנושא רק כדי לפרק את הממשלה.
צה"ל רוצה או לא רוצה חרדים?
הכנות מחייבת אותנו להודות במה שרבני הציונות הדתית יודעים היטב: צה"ל אינו באמת בנוי, ערוך, ואולי אף לא מעוניין בקליטה מאסיבית של אלפי לוחמים חרדים.
הצבא דורש אותם לצרכים פוליטיים ולהדהוד בתקשורת, אך כאשר הדלת נפתחת באמת לתהליך בריא, המערכת משדרת אותות פאסיביים, אגרסיביים של דחייה. הנוכחות החרדית המאסיבית - ציציות, פאות גדולות, הפרדה מוחלטת, ללא טלפונים ושמירה קפדנית על שעות לימוד תורה וצניעות - כל אלה נתפסים כנטע זר, מלחיץ ומאיים על הנורמות הקיימות.
אל"מ אבינועם אמונה, שאין ספק שבמבחן התוצאה הוא אחד האנשים שהחרדים הצליחו לתת בו קצת אמון בגיוס לצה"ל, פתאום מוצא את דרכו החוצה. כשהאיש שהוביל את התהליך הבריא נאלץ לעזוב, זוהי הוכחה ניצחת שהמערכת מעדיפה לא להתמודד עם השינוי התפיסתי העמוק הנדרש.
חטיבת החשמונאים חרטה על דגלה: מי שנכנס חרדי יישאר חרדי. הדבר דורש שינוי תפיסה עמוק בכל המערכת, אך האם צה"ל מוכן לכך?
החטיבה עד היום אינה מעוגנת בחוק המטכ"לי.
הסיפורים בשטח בצה"ל הגדול צועקים: חובשת שישנה עם חיילים בתוך נמ"ר, מד"גית שמריצה חיילי הסדר בחיכוך תרבותי מביך, וחיילים דתיים שמתבקשים "להתגמש קצת" כשהם מסרבים לפעול בניגוד למצפונם.
היו סיפורים במלחמה על חיילים שנסעו בהאמרים וסיכנו את עצמם בשביל לא להיות שעות עם פרמדיקית בתוך נמ"ר.
אם ישיבות ההסדר, "הדוסים החביבים", נלחמות יום־יום כדי למנוע השמעת זמרות, לינה בחדרים מעורבים ולהגן על חיילים מאירועים הפוגעים באמונתם, מה יקרה כאשר עשרות אלפי חרדים שחומרותיהם גבוהות בהרבה ייכנסו בשער?
די עם ההעמדות פנים. אם החברה הישראלית רוצה דיון אמיתי על גיוס חרדים, הוא חייב להתחיל בכנות ובאחריות. הדרך היחידה היא לעודד גיוס שבא מתוך בחירה ומסירות נפש ומתוך עידוד ותמיכה אמיתית במסגרות הפועלות לשם כך.
שוו בנפשכם בחור בישיבת הסדר שעבר את כל המיונים ליחידות העילית - מטכ"ל, שייטת או קורס טיס - ופתאום חשקה נפשו לשקוד באוהלה של תורה. כמה קשה לו לשחות נגד הזרם! מה יגידו החבר'ה שכבר יצאו למ"כים, הדודים והדודות וההורים שהשקיעו בו פיזית ונפשית? כל רב בישיבת הסדר פוגש במחזור לפחות אחד כזה, ואנחנו יודעים כמה קשה לעמוד בסחף הזה. ולפעמים זו התלבטות אמיתית שלא תמיד התשובה בה שחור או לבן.
אם כך, מה יגיד בחור חרדי שאמנם בית המדרש לא האיר לו פנים, אבל כל חייו הוא גדל על אהבת התורה ומסירות גוף ונפש על לימוד התורה של אבא שלו בכולל? ובעיניים שלו, והרבה פעמים לצערנו הרב בצדק, הצבא לא יעזור לו לשמר את היראת שמיים שעוד קיימת אצלו.
האם ההבנה הפשוטה שכל ילד בציונות הדתית מכיר, שתורה לא יכולה לבוא בכפייה, לא חלה גם כאן? הצבא, שכולו בנוי על התנדבות ומסירות, האם הוא יצליח לגייס אותו בכפייה? גם אם הוא כבר קיבל החלטה שזו דרכו, כמה קשה יהיה לו לעמוד מול הערכים הטובים שספג ועליהם חונך?!
עכשיו תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם הקמפיינים שאתם שותפים להם הושיטו לו יד והאירו לו את הטוב שיש בגיוס לצה"ל, או שמא גרמו בדיוק להיפך? בעיניי, התשובה פשוטה.