כשבני נוער ישראלים מגיעים למחנות ההשמדה, הם נחשפים לזווועות ששייכות, כך קיווינו כולנו, לספרי ההיסטוריה.
אך עבור התלמידים משדרות, הסיפורים קיבלו השנה תהודה אקטואלית ומצמררת. הנוער הזה, שראה במו עיניו את הרוע המזוקק משתולל בפתח ביתו, לא היה צריך להפעיל את הדמיון כדי להבין את משמעותה של שנאה תהומית.
מה שנחשב עד לא מזמן לזיכרון רחוק של השואה, הפך ב-7 באוקטובר למציאות מוחשית וכואבת. המפגש הזה ממחיש בצורה המפוכחת ביותר את האמת העתיקה והקשה מכל "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". האמצעים משתנים, השנים חולפות, אך נראה כי המאבק על עצם קיומנו נותר בעינו.
התשובה שלנו לשנאה הזו היא העמקת הזהות והשורשים - דווקא מול המראות הקשים. המסע הזה המחיש לכולנו עד כמה קריטי לחזק את הזהות היהודית שלנו - לא מתוך מקום של כפייה או סיסמאות, אלא מתוך חיבור טבעי, מזמין ומקרב למסורת ולערכים שלנו. כשאנחנו מבינים מאין באנו ומהו המטען הערכי וההיסטורי שאנו נושאים על הכתפיים, אנחנו הופכים לחזקים יותר. הזהות היהודית היא לא רק דת או פולקלור, היא "כיפת הברזל" הרוחנית שלנו.
כמו אז, גם היום, מוטלת עלינו חובה כפולה: לזכור ולבנות. חשוב שנמשיך לספר ולהזכיר את מה שעברנו - לא כדי לשקוע באבל, אלא כדי להבטיח שלעולם לא נשכח את המחיר ואת הגבורה. ההיסטוריה של עמנו מוכיחה פעם אחר פעם שיש לנו כמעט על-טבעית לקום מתוך ההריסות, לאסוף את השברים, ולחבר אותם מחדש לכלי מפואר וחזק יותר. אחרי השואה קמה מדינת ישראל, "ראשית צמיחת גאולתנו", ואחרי ה-7 באוקטובר אנו עדים לתקומה מחודשת של הרוח הישראלית. אנחנו נבנה, נשתקם ונהיה טובים יותר, מלוכדים יותר ובעלי חוסן גדול יותר משהיינו אי פעם.
עבורי, נקודת האור הגדולה ביותר במסע הזה הייתה ההתבוננות בתלמידים שלנו. ראינו בעיניים שלנו את דור הניצחון. אחרי מספר ימים אינטנסיביים שבהם חוויתי את הנוער הזה מקרוב, אני חוזר לארץ אופטימי מתמיד. מי שחושב שהדור הזה, שקוראים לו בזלזול לעיתים "דור הטיקטוק" כמעין כינוי לדור שטחי או מנותק - טעות ענקית בידו. פגשתי נוער אחראי, בוגר וערכי בצורה יוצאת דופן. נוער שאכפת לו מהסובבים אותו, שמגלה רגישות לחלש ולשונה, ושהלב שלו נמצא במקום הנכון.
כשראיתי אותם עטופים בדגלי ישראל על אדמת פולין, זקופים וגאים, ידעתי: העתיד שלנו כאן, בשדרות ובמדינת ישראל כולה, יהיה טוב יותר כשהוא יהיה בידיים שלהם. חזרנו משם עם מסר ברור: אנחנו כאן כדי להישאר, להתעצם ולפרוח. וההבנה שנפלה עליי, כמו שאמר בעבר המשורר דוד אבידן - היא "העובדה הפשוטה, החותכת - שאין לנו בעצם לאן ללכת".
הכותב הוא סגן ראש עיריית שדרות ומחזיק תיק החינוך בעיר