"הבחירות האחרונות היו מערכת הבחירות הכי קשה שהייתה לי אי פעם", מודה השרה גילה גמליאל כשהיא מתארחת באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 וחוזרת אל אחת התקופות המורכבות בחייה האישיים והפוליטיים.
בתוך הקרבות הפוליטיים הסוערים, גמליאל מצאה את עצמה במאבק אישי כפול. "בגיל 48 נכנסתי להיריון ספונטני, שלצערי היה היריון בסיכון שלא צלח. לא הספקתי עוד להתאושש מזה, ואח של חובב, בעלי, עבר תאונת קורקינט מאוד מאוד קשה ונפגע בגזע המוח". בתוך הטרגדיה הכפולה הזו, עם אובדן ההיריון והמאבק על חייו של הגיס, נדרשה גמליאל להתייצב יום יום לפעילותה הפוליטית. "מי חשב בכלל על הבחירות? הכל היה סביב ההיבט הקיומי. איכשהו צלחתי את התקופה הזו", היא מתארת בגילוי לב.
בבוקר השבעה באוקטובר, גמליאל הייתה אצל משפחתה בגדרה. אחיה, אז ראש המועצה, יצא לבדוק את הנפילות. המידע הראשוני שהגיע לא היה ברור, אך גמליאל, כחברת קבינט, מיהרה לקריה. "אף אחד לא הבין את גודל האירוע בשלבים הראשונים", היא משחזרת את השעות הדרמטיות בבור. "לא בצד המדיני ולא בצד הביטחוני". למרות הביקורת הציבורית, היא מעניקה ציון גבוה לניהול המערכה על ידי ראש הממשלה נתניהו. "קור הרוח, ההתנהלות המקצועית והדיוק של ההחלטות שלו, הובילו אותנו בסוף למקום הנכון".
גמליאל, שגדלה במשפחה בת שישה ילדים בגדרה לאם יוצאת לוב ואב מתימן, נושאת עימה מטען אישי ייחודי. היא מספרת על ילדות בשכונת "אוריאל" - שכונת העיוורים בגדרה. "לגדול בשכונה כזאת זה משהו מרתק. אני בתור ילדה רואה אדם עיוור, הולך ברגל, בלי מקל ובלי עזרה. שאלתי אותו איך קוראים לך? אמר לי, אליהו". הקשר שנוצר עם אליהו השמש, חזן בית הכנסת העיוור, עיצב את אישיותה. "הייתי כותבת לו את הקבלות, קראתי לו המון ספרים". החוויה הזו, של ראיית היכולת מתוך המוגבלות, מלווה אותה עד היום ואפילו הרגליה הקטנים מושפעים ממנה.
היא רואה את עצמה כמי שצמחה מלמטה. "גרנו בצריף, שמה שהפריד בינינו לבין ההורים, היה הארון בגדים. היינו שישה אחים באותו חדר". הרקע הזה דחף אותה לפעול למען צמצום פערים, כמו קידום לימודים אקדמיים חינם לחיילים משוחררים וקורסי פסיכומטרי מסובסדים. "חשוב לי לאפשר לכל הצעירים ללמוד. אני הייתי צריכה להוציא רישיון על מונית כדי לממן את הלימודים שלי".
אחד הנושאים הבוערים בבית משפחת גמליאל-דמרי הוא המאבק המשפטי שמנהל בעלה, עו"ד חובב דמרי, המייצג את לוחמי "כוח 100" מול הפרקליטות הצבאית. "הוא לא ישן בלילה", היא מספרת על הימים הראשונים של הפרשה. "הוא לא האמין שזה קורה. היום כבר כולם יודעים שזו הפצ"רית, אבל בתחילת הדרך, השאלות שלו היו - למה לעשות את זה לחיילי מילואים? היום אנחנו מבינים שיש ריקבון במערכת והוא דורש טיפול יסודי".
החיים האישיים והציבוריים של גמליאל שזורים זה בזה באופן בלתי נפרד. היא ילדה את שתי בנותיה במהלך לימודי המשפטים ואף הניקה את בתה במסדרונות האו"ם - מה שהוביל בסופו של דבר להקמת חדרי הנקה בבניין האו"ם.
הבת הבכורה, בת 15, כבר צועדת בדרכי המנהיגות של אמה. היא מספרת בגאווה כיצד בתה נתקעה ביוון בדרך חזרה משליחות באפריקה בערב המתקפה האיראנית באפריל, ונשאה נאום מרגש בפני תורמים בשבת 'חיי שרה' בחברון.
גמליאל שואפת להמשיך ולהשפיע. כשהיא נשאלת על התפקיד הבא, התשובה שלה מיידית: "חלום חיי הוא להיות שרת חינוך. מלמדים היום כמו לפני שנים רבות. המערכת לא מותאמת". היא חולמת על מערכת המותאמת לעידן ה-AI, שבה "שפה היא כבר לא משהו בעייתי", ושמתמקדת בפיתוח חשיבה יצירתית וביקורתית.