"תקוה לדורות" - זה השם שנבחר לכנס המכינות הקדם צבאיות אליו הגיעו אתמול אלפי חניכים מכל רחבי הארץ, ו(כמעט) מכל גווני העם והחברה. כשרה המופקדת על המכינות, הגעתי לכנס, בעיצומה של ישיבת הממשלה על התקציב, כדי להסביר לחניכים היקרים האלה, דווקא דרך המספרים המדהימים של התקציב שמושקע בהם, עד כמה מדינת ישראל סומכת עליהם, ועד כמה היא אכן תולה בהם תקוה.
לא פחות מ 30 אלף ש"ח משקיעה מדינת ישראל בכל חניך וחניכה במכינות - השקעה נכבדה, שכבר ידוע מראש שתתן תשואה משתלמת ביותר. אבל לא רק בהשקעה כספית מדובר, אלא גם בהשקעה במוצר יקר מפז: בכח אדם, או כפי שהוא מכונה בעגה הצה"לית: סד"כ. השקעה באלפי צעירים, שבאופן פשוט צריכים היו לעלות על מדים ולמלא את החסר בשורות צה"ל (כן כן, אותו חסר שכולם מדברים עליו), ובכל זאת המדינה מעדיפה, בכל שנה מחדש, וגם עכשיו, לעכב את גיוסם, ולשלוח אותם לשנה-שנתיים של מכינה, של הכנה לשירות.
למה בוחרת מערכת הבטחון לחלק מידי שנה אלפי "דח"שים" - דחיות שירות לחניכי המכינות? משום שהיא יודעת בוודאות, שזו ההשקעה המשתלמת ביותר. כי המכינה - כשמה כן היא: מכינה את בני הנוער לשירות צבאי טוב, מושקע, תורם, ומוביל יותר, וזאת לא רק בהיבט הטכני והפיזי, אלא בעיקר בהעמקת הזהות והחיבור לעם, לארץ ולמדינה, והכרת גודל הזכות לחיות כאן בדור הזה, ולשרת בצבא ההגנה לישראל.
"אם הייתם נולדים רק 80 שנה קודם" - אמרתי לאלפי החניכים שגדשו את האולם בגני התערוכה - "הייתם ממלאים אולמות אחרים לגמרי… נפלה בחלקכם זכות, שדורות רבים יכלו רק לחלום עליה, וככל שתבינו לעומק את גודל הזכות - כך גם תממשו אותה מתוך חיבור אמתי, וממילא גם במוטיווציה גבוהה מאד". את העומק הזה - מקבלים במכינות, על בניית המוטיווציה הזו - מדינת ישראל מוכנה לשלם, פשוט כי זה משתלם (הכלל הזה חל, כמובן, גם על תלמידי ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות שלנו, שצה"ל מוכן לוותר על גיוסם המיידי, כי הוא יודע מראש שרק ירויח מכך).
יום קודם לכן, השוויתי מעל דוכן הכנסת את נטל השירות בצבא, לכניסתו של נער בר-מצווה לנועם עול מצוות. בתקשורת, כרגיל, היו שלעגו, אולי משום שלא הבינו עול מצוות מהו. אבל לי ברור, שכל אחד מחניכי המכינות מבין לעומק עד כמה הנטל הזה הוא זכות גדולה, או כמו שאמר מעל במת-הכנס גיבור ישראל אלישע מידן: "שני ניסים קרו לי במלחמה הזו. הנס השני - שניצלתי ממוות ו"רק" נפצעתי ואיבדתי את שתי רגלי. והנס הראשון - שהספקתי לחזור ארצה ימים ספורים לפני שמחת תורה, ויכולתי להשתתף במלחמה מיד כשפרצה. לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי זוכה בזכות הזו."
כבר לפני 144 שנה היה מי שפעל להכין את צעירי ישראל לשירות הצבאי, אלא שאז הגיוס היה לצבא הצאר הרוסי. "מחנה ישראל" - כך קרא החפץ חיים זצ"ל לספר ההדרכה לחיילים שכתב בשנת תרמ"א, שנה אחת בלבד לפני הקמת ראשון לציון. סבא שלי ז"ל, מרדכי קגן, לא נזקק לספר הזה, הוא בחר לשבור לעצמו את אצבעות הידיים, כדי להפוך לנכה ולקבל פטור משירות בצבא הצאר. החלק המטלטל ביותר בספר הוא התפילות שחיבר החפץ חיים עבור אותם יהודים שנאלצו להילחם במחיצת גויים, בצבא זר, על אדמת-נכר, במלחמות לא-להם, ומתוך חשש מתמיד שמא תוך כדי המלחמה יפגעו, חלילה, באחיהם היהודים הלוחמים בצבא-שמנגד… כמה היו נותנים אותם חיילים "קנטוניסטים" יהודים עבור הזכות להתחנך במכינות שלנו, ולהילחם בצבא ההגנה לישראל?
"מחנה ישראל" - קרא החפץ חיים זצ"ל לספרו. האם חשב על פרשת השבוע שלנו, בה מופיע לראשונה השם "ישראל", וגם מופיעה שוב ושוב המילה "מחנה", הפרשה עם פצוע-המלחמה הראשון - יעקב הצולע על ירכו, עם החלוקה הראשונית שלנו לשני מחנות, ו…כן, גם הפרשה בה מתברר לנו שלמלחמה צריך להתכונן?
"והיה המחנה הנשאר לפליטה" - אומר יעקב, ורש"י מפרש: "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה" - מלחמה דורשת הכנה, או נכון יותר "התקנה", האדם צריך להתקין את עצמו, ככלי שמוכן למשימתו, לא רק בהיבט הטכני והפיזי, אלא גם בהיבט התודעתי, הזהותי, לראות עצמו כחלק משרשרת הדורות, כפי שעושה יעקב: מזכיר את אברהם ואת יצחק, ומקדיש תשומת לב לדור ההמשך - לילדיו. רק כך יוכל לעמוד בקשיי המלחמה, וגם לנצח בה. את זה מבינים היטב גם בצה"ל, וזו הסיבה שגם שם תומכים במפעל המכינות.
"ומה עם גיוס החרדים?" - שואלים אותי החניכים כשאני נפרדת מהם. "גם להם נקים מכינות" - אני עונה, בידיעה שבישיבת התקציב נקדיש פרק גם למשימה החשובה הזו, ובתקוה שיבינו, דווקא מתוך מה שהם זוכים לקבל-על-מנת-לתת, עד כמה זו התשובה הנכונה.