היום (ראשון) חל יום ההוקרה לפצועי צה"ל, יום שמעלה שאלות גדולות על גבורה, מסירות ונכונות להקריב למען הבית. אנחנו מציינים את גבורתם של אלו שחייהם נחצו לשניים - לפני ואחרי הפציעה.
אך לצד הפצוע עצמו ישנו מעגל נוסף, שקוף כמעט לגמרי: המשפחות. בני ובנות הזוג, ההורים, האחים והילדים, אלה שנושאים יום-יום בעול ההתמודדות, פעמים רבות בשקט מוחלט.
כאיש חינוך עולה בי התהיה האם אנו מחנכים את הדור הבא רק להיות גיבורים, או שאנחנו מחנכים אותם להיות רגישים לסביבתם ולראות גם את האנשים השקופים? האם אפשר לחנך לאומץ לב, למוכנות להילחם על הבית, ובו בזמן גם לרגישות ולנוכחות מתמשכת מול פגיעוּת ומול משא אפור וסיזיפי של נשיאה בעול הטיפול בפצועים?
האתוס הישראלי מדבר על גבורה. מבקשים מאיתנו "להיות חזקים". חזקים בשדה הקרב, חזקים בעת משבר, חזקים מול אויב. אבל מי מחנך אותנו להיות חזקים ברגעים של שגרה פצועה? איך נראית גבורה שקופה? מי מדבר עם ילדינו על היכולת להחזיק כאב בתוך הבית, על סבל שעובר מדור לדור, על התמודדות יומיומית שאינה זוכה למדליה או לכותרת?
המשפחות של פצועי צה"ל מציבות לנו מראה, גם אם לא תמיד נוח לנו להביט בה. הן מלמדות אותנו על חוסן מסוג אחר: לא כזה שמודד כמה זמן החזקת מעמד תחת אש, אלא זה שמודד כמה רחוק אתה מסוגל ללכת עם אדם אהוב במסע ארוך של שיקום. זהו חוסן שנבנה בשתיקות, בהבנה, באינספור התאמות קטנות של החיים.
וכאן טמון האתגר החינוכי: אם נרצה לגדל דור בריא יותר, עלינו ללמד שגבורה אינה מתחילה ונגמרת בשדה הקרב. צריך לגדל ילדים שיודעים לשאת מבט אל הכאב, לא לברוח ממנו. ילדים שמבינים ש"להילחם על הבית" פירושו גם להילחם למען מי שכבר נלחם. ולהמשיך ללוות אותו הרבה אחרי שקולות הירי נדמים. להיות סבלניים יותר, מכילים יותר, כלפי הסובבים אותנו. כי אף פעם אין לנו מושג מי מהם מתמודד עם אתגרי חיים אדירים בבית.
עם שוך קרבות חרבות ברזל עלינו להרחיב את השפה הביתית והחברתית שלנו: לדבר על פגיעוּת בלי לחשוש, לשים לב למעגלים השקופים, ללמד כיצד מבקשים עזרה, כיצד שומרים על נפש שלמה בסביבה של טראומה מתמשכת.
ביום ההוקרה לפצועי צה"ל, המשימה הגדולה שלנו היא להפוך את השקופים לנראים. להודות לא רק ללוחמים שנפצעו, אלא גם להורים, בני זוג, אחים, ילדים שלהם שנאבקים למענם כל יום מחדש בכוחות על. שבונים יום אחר יום שגרה חדשה שמכילה כאב ותקווה יחד. ובעיקר לשאול את עצמנו מה עלינו לעשות כדי שהדור הבא לא רק יילחם כשצריך, אלא גם ידע להמשיך לחיות, לאהוב, ולחבק את מי שהחיים שינו לו את המסלול.
אתוס הגבורה צריך לקבל עדכון גרסה. הגבורה של אחרי המלחמה היא גבורה לוחשת, גבורה של נשימה שממשיכה גם כשקשה, של בית שמרפא, של עם שמקשיב לפצעים שלא רואים לא רק בשדה הקרב, אלא גם בשדה הביתי. שם נולדת הגבורה האנושית ביותר: היכולת לבחור בחיים, פעם אחר פעם.
הכותב הוא מנחה פדגוגי בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה