מסגרות חברתיות ולאומיות הפועלות בצורה נכונה ושוויונית מסוגלות לייצר בתוכן קירבה, אחווה ותחושת שותפות שמעצימה את המסגרת באופן שאין דומה לו.
אולם אם אינן מנוהלות כראוי, דווקא אותה קירבה יתרה עלולה ליצור רגישות יתר וחיכוך גדול יותר בין חלקיה, חיכוך שמוביל לא פעם למתח, לשנאה ולפירוד.
במשך שנים רבות רוב החברות בעולם המערבי נוהלו במבנים היררכיים נוקשים: מלכים, אצולה, כנסייה, בעלי אחוזות ומספר מצומצם של בעלי הון החזיקו ברוב מוקדי הכוח, ואילו רוב האזרחים - איכרים, פועלים ותושבי הערים הפשוטים - כמעט שלא השתתפו בהחלטות על גורלם. השכבות השולטות נהנו מזכויות יתר, מחסינות משפטית-חברתית ומשליטה במשאבי המדינה, בעוד שההמונים היו כפופים להן ללא ייצוג משמעותי. במציאות זו כמעט שלא התקיים עיקרון של שוויון בפני החוק, והזכות לבחור ולהיבחר הייתה מוגבלת.
המהפכה הדמוקרטית המודרנית - שהחלה בגלים שונים במערב - ביקשה לשנות מערכת זו. היא לא הבטיחה שוויון מוחלט, אך שאפה ליצור שוויון לאומי - פוליטי מרבי: לכל אזרח אותו קול בקלפי; מוקדי הכוח כפופים לבחירות תקופתיות; וחילוקי הדעות על המדיניות מוכרעים לא בידי קבוצה אליטיסטית מצומצמת אלא באמצעות דיון ציבורי פומבי של נציגי העם בבתי המחוקקים, על-פי כללים שוויוניים וברוב קולות.
בעשור האחרון דמוקרטיות רבות במערב נמצאות בתהליך של שחיקה מתמשכת. בעמדות מפתח שלטוניות פועלים בעלי תפקידים בכירים, שאינם נציגי ציבור, המקבלים החלטות ומובילים מדיניות בהתאם לתפיסת עולמם, לעיתים תוך עקיפת נבחרי הציבור ובניגוד לעמדתם, תוך שהם מונעים מהם למלא את שליחותם הציבורית - לייצג את הציבור שבחר בהם.
במקומות רבים ניכרת תופעה של אכיפה בררנית שאינה שוויונית: אירועים התואמים את תפיסת עולמם של בעלי התפקידים מטופלים באופן אחד, בעוד שאירועים בעלי פוטנציאל הפוך מטופלים באופן שונה לחלוטין. כך נוצרת אכיפה בררנית - יש עבירות הנחקרות בקפדנות ואחרות המוזנחות; יש נחקרים הזוכים ליחס מקל ואחרים המופלים לרעה ומטופלים במלוא חומרת הדין, לעיתים תוך עיכוב, מעצר מהיר או מניעת יכולת להתארגן ולהגן על עצמם.
אפליה, חוסר שוויון ואי־קבלת עמדת הרוב פוגעים באמון הציבור במוסדות השלטון החיוניים. הרגישות של המרקם החברתי גורמת לכך שהם גם מעצימים את הפרוד והקיטוב בין חלקי החברה, ופוגעים בחוסן הלאומי.
פרשת וישב נקראת בדרך־כלל בסמיכות לחנוכה. בפרשה אנו קוראים על המשבר הגדול במשפחת יעקב - שנאת אחים שנזקיה השפיעו על ההיסטוריה של עם ישראל לדורות. התורה מתארת את השתלשלות הדברים. בתחילה: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹום" (בראשית לז, ג).
עפ"י הרשב"ם, האהבה היתירה של יעקב ליוסף גרמה לקנאת האחים: "וישראל אהב וגו' - כל זה גרם הקנאה" (שם). מכאן ואילך השנאה הלכה וגברה, הגיעה לכדי רצון לפגוע בו, ולבסוף למכירתו ולירידה למצרים.
חכמינו למדו מכך לקח והדרכה לדורות, שאסור להפלות בין האחים בתוך המשפחה: "'וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים' - ר"ל בשם ראב"ע אמר: צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף 'וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְגוֹ'" (בר"ר פד, ח). האפליה והעדפת היתר של אחד האחים עלולה לגרום לשנאת אחים. הרמב"ם אף הביא להלכה שיש להימנע מהעדפה אפילו בדבר מועט: "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף" (נחלות ו, יג).
התא המשפחתי הוא מסגרת אינטימית שבתוכו מתהווים תהליכים חשובים ביותר. האינטימיות והקִרבה היתירה עשויות להשפיע בצורה מנוגדת: מצד אחד לייצר אחווה ושיתוף פעולה יוצאי־דופן בין בני המשפחה המביאים להישגים; ומצד שני -חיכוך, תחרות ואפליה בתוך המשפחה עלולים להביא לעוצמות של שנאה ומחלוקת שאין כמותן. "מי יתנך כאח לי" וכו'. ישראל אומרים להקב"ה: מי יתנך כאח לי - כאיזה אח? את מוצא שמתחילת ברייתו של עולם ועד עכשיו האחים שונאים זה את זה: קין שנא להבל והרגו, וכו'; ישמעאל שנא ליצחק, וכו'; עשו שנא ליעקב, וכו'; והשבטים שנאו ליוסף, וכו'. וכאיזה אח אמרו ישראל? - כמשה ואהרן, וכו', שהיו אוהבים ומחבבים זה את זה; שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה הגדולה, לא קנאו זה לזה, אלא היו שמחים - זה בגדולת זה וזה בגדולת זה" (תנחומא שמות כד). מן ההיבט הזה יש דמיון בין התא המשפחתי ובין המסגרות החברתיות והלאומיות.
את ההצלחה הכבירה של החשמונאים במלחמתם נגד היוונים יש לזקוף, בין היתר, לאחדות ולשיתוף הפעולה המיוחד שהצליחו ליצור בין חמשת האחים החשמונאים - בניו של מתתיהו - וכן בינם ובין העם: "ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'" (ספר חשמונאים א', ד', נ"ו).
את רוחם אנו מבקשים לאמץ היום, כאן בעיר מודיעין המתחדשת. ברוח מילות השיר העממי שהיינו שרים בחנוכה בשנות הילדות - בשני קולות: 'שְׁמַע! בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה, מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה, וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל."