אייל (שם בדוי) היה לוחם במילואים שנים רבות. הוא השתתף במלחמת חרבות ברזל והיה במילואים מאות ימים למרות שמזמן עבר את גיל הפטור.
לקראת קיץ תשפ"ד (2024) הוא החליט להשתתף בקורס רבנים צבאיים, וסיים אותו בהצלחה, ושובץ בגדוד בו שירת שנים רבות.
מיד אחרי הקורס, הגדוד שלו זומן לשירות מילואים נוסף. אייל התייצב למילואים והפעם כקצין. במסגרת החפיפה שהוא ערך עם הרב של הגדוד שהוחלף, נאמר לו שכל המטבחים במוצבים כשרים, למעט מוצב אחד, שכדי להגיע אליו יש לבצע פתיחת ציר, אולם, הרב והחיילים שתחתיו, אינם לוחמים, ולכן לא יכלו להגיע למוצב.
אייל הרים טלפון למפקד המוצב מהגדוד שלו, הם הכירו היטב מהשירות המשותף. אייל עדכן את מפקד המוצב שהמטבח במוצב אינו כשר, בתגובה המפקד ביקש בדחיפות הכשרה של המטבח עבור החיילים הדתיים. אייל פנה למ"פ האחראי ואמר: אני מבקש להצטרף מחר כלוחם לפתיחת הציר למוצב. אחרי שנגיע למוצב תמתינו עד שאכשיר את המטבח, ואז נצא, ואכן כך היה.
אינני נציג של הרבנות הצבאית, ואינני יודע מה המדיניות שלה, אולם, מניסיוני כלוחם בתותחנים יש חשיבות רבה לכך שרבני הגדודים יהיו לוחמים בעצמם. זה מאפשר להם להבין היטב את ההוויה הצבאית, ומאפשר להם לספק את התמיכה הרוחנית לכל חייל הגדוד, ואת התנאים הנדרשים כדי שחיילים דתיים ומסורתיים (שהם חלק נכבד מצה"ל כיום) יוכלו לשרת בראש שקט.
בימינו, קורס רבניים צבאיים הוא קורס קצינים לכל דבר, בסופו הרב צבאי מוסמך כקצין מטה, שההתמחות שלו היא רבנות צבאית. זה מחייב אותו להיות פעיל במפקדת הגדוד, מלבד האחריות שלו כרב. משמעות הדברים היא שלהיות רב צבאי לוחם בימינו פירושו להיות לוחם אחראי יותר ומעורב יותר.
בשורה האחרונה, אינני נציג של הרבנות, והקבלה לקורס תיעשה בידי מי שמוסמך לכך. ועדיין, כאזרח, וכמי שהיה במילואים שנים רבות, אני קורא ללוחמים במילואים בעלי רקע תורני להצטרף לקורס רבנים צבאיים הקרוב ולתרום יותר.