מה קרה להשפעה שלנו? אסור לנו להעיר? אסור לומר לא? בדור הזה החינוך מתחיל באהבה ובהכלה, אין ספק.
אך מה עם דמות משמעותית, סמכות, מישהו שיודע מה הוא עושה ומבין מה נכון עכשיו, כי הוא פשוט יודע, גם אם הילד לגמרי בטוח שההפך הוא הנכון, והמבוגרים המיושנים האלה לא מבינים בעידן החדש הזה שום דבר, מה טוב ומה כבר פסה.
כבר כתב הרב קוק שהעבודה בדור הזה באה מתוך אהבה, אך היא אינה מבטלת כהוא זה את היראה, את עמוד השדרה. המון הורים, אנשי חינוך ודמויות השפעה, שאמורים לומר בביטחון בדיוק מה כן ומה פחות, מה נכון ומה לא הולך עם דרך החינוך שקבענו על פי אמות המידה שחשובות לנו, עלולים ליפול במלכודת ההכלה המוגזמת, שבה לילד ניתנת אפשרות בעצמו להחליט ולבחור ככל העולה על רוחו.
השורשים נטועים עמוק ברוחות שנושבות במערב בשישים השנים האחרונות, שבהן כבר מזמן האמת אינה אבסולוטית ונתונה לשינויים ערב ובוקר באמות המוסר והלכי החשיבה.
לפעמים הדרך הישנה שאומרת: "שב פה ותעשה מה שאני אומר לך" אינה בהכרח אלימה ופרימיטיבית. לפעמים זה בדיוק מה שילד אמור לשמוע מהמבוגר שמנהל כאן את העניינים, ואליו עיניו נשואות. וגם אחרי אמירות כאלו הוא עדיין אהוב ורצוי.
אין תחליף להורה או למורה לחיים שהיו שם לצידנו גם בימים אפורים, לפעמים אפילו עשרות שנים אחרי, גם אם אינם לידינו פיזית. ודרך אגב, לא משנה עד כמה יכלו להיות יותר: יותר נוכחים, יותר מכילים, יותר אסרטיביים ומגוננים. הם עשו כל מה שיכלו לעשות אז, גם אם רצינו אחרת. חבר שיתף אותי מפלאי ה-AI בסרטון שבו הוא רואה את עצמו בתור ילד קטן שרוקד עם סבא שלו כשהוא מרים אותו על הכתפיים, למרות שנפטר כבר לפני שנים. לא תמיד הדמות הזו חייבת להיות ההורה, כי הוא, בחוויות החיים שעבר, לא יכול היה לספק לו את מה שהוא באמת צריך, גם אם אותו איש הוא אדם טוב ובאמת היה רוצה.
אך שכחנו מעט את האמירה של הסמכויות שצריכות להיות שם בשביל הילד ולמענו. שכחנו שיש משפיע ויש מושפע, שיש כאן היררכיה, וזה לא תמיד מילה נרדפת למנגנונים שיושבים במגדלי השן. וראה זה פלא! אחרי שילד מרגיש ורואה: לא הכל מותר, לא הכל מתנהל במתכונת של תכנית כפי בקשתי ביד ומיד, הוא יכול להיות נינוח ושליו, שמח ומתפקד. כי הרי זה די מלחיץ לבחור רק מה שבא לי, כשאין מי שעוצר אותי ואומר "עד כאן"! אין כאן סמכות. אין באמת על מי לסמוך. וזה הפתח לחרדה, לדמיון פורה ולדימוי עצמי מוטל בספק, שהרי בשעה שבאמת אזדקק למבוגר הזה, למי שאמור לדאוג לנהל כאן את העניינים, שלא משליט כאן סדר על הדחפים האימפולסיביים שלי, גם לא יוכל באמת לגונן עליי בשעה שאהיה זקוק לו, ואז אני כבר באמת אהיה בבעיה. והדמות הזו, מה לעשות, היא לא ממש הכתובת. באמת מפחיד.
האם זה אומר שכל מה שהיה בדורות קודמים, שהחזיקו אותנו בתנאים בלתי אפשריים, היה מושלם? ברור שלא. אבל מתוך ענווה יש מה לקחת, והרבה. כמו עץ דקל, שבו כל שלב של ענפים שנובל ומתייבש הופך לעוד שכבה יצוקה של גזע אימתני, כך אנחנו יכולים לשמור בדור המדהים והמורכב הזה על מה שאמיתי ומדויק לנו היום, ואז לא לשכוח להוסיף בשפע אהבה, כנות, הכלה ואמון על בסיס איתן ויצוק.
הכותב הוא מחנך בבית הספר בבית אל