השבעה באוקטובר לא רק טלטל את ביטחון המדינה, הוא חשף סדק עמוק בחוסן הלאומי.
מציאות שבה חלק מהציבור נושא כמעט לבדו בעול הביטחוני, בעוד אחרים פטורים ממנו מכוח הסדרים פוליטיים, דחיות אין-סופיות והיעדר אכיפה.
אחרי מאות ימי מילואים, סבב רודף סבב, משפחות שנשחקות ועסקים שננטשים, אין עוד מקום לניסוחים רכים. הגיע הזמן לומר זאת בפשטות - כולם חייבים לשרת.
כבן הציונות הדתית לאומית, שגדל על השילוב של ספרא וסייפא, הדברים אינם תיאוריה. ילדינו משלבים תורה ושירות צבאי קרבי. רבים מהם כבר חצו את קו ה-300 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה, וכעת נקראים שוב לחודשים ארוכים בעזה ובצפון. הם אינם מתחשבנים פוליטית. הם מתייצבים. מול המציאות הזו, המשך הפטורים הקולקטיביים אינו רק לא צודק, הוא בלתי מוסרי.
כאן צריך לומר דבר חד וברור, הבעיה איננה שאין חוק גיוס. הבעיה היא שיש חובת גיוס, ואיש אינו אוכף אותה.
כל “חוקי הגיוס” בעשורים האחרונים לא נועדו באמת לחייב גיוס, אלא להסדיר פטורים ודחיות. עוד חוק כזה יהיה שוב חוק פטור בתחפושת, ושוב יהפוך את חובת השירות למטבע פוליטי שייסחר בעסקאות קואליציוניות עד שיקרוס בבג"ץ או בהתפרקות הממשלה הבאה.
לכן המסקנה ברורה, לא צריך חוק גיוס חדש שמייצר פטורים. צריך לאכוף את חובת השירות הקיימת, ולהשלים אותה בחקיקה אזרחית שוויונית של תמריצים וסנקציות. חובת השירות היא כללית - חרדים, ערבים, חילונים ודתיים. כולם.
האבחנה הלגיטימית היחידה אינה אם לשרת אלא איך לשרת. שירות צבאי למי שמתאים, ושירות אזרחי-ביטחוני מלא למי שאינו מיועד לצבא, כגון: בבתי חולים, במד"א, בכיבוי אש, ברווחה, בחינוך, בפיקוד העורף, במשטרה וברשויות המקומיות. שירות אזרחי אינו פטור, הוא מסלול חובה אחר.
ובאותה נשימה, אם המדינה דורשת גיוס מהציבור החרדי, גם לצה"ל יש חובת אמת ורצינות כלפיו. מסגרות כמו נצח יהודה, חטיבת החשמונאים ומסלולים ייעודיים נוספים מוכיחים שזה אפשרי. אך אמון נבנה בעקביות. במובן זה, אי-הארכת שירותו של אל"מ אבינועם אמונה, מהדמויות המרכזיות בבניית הגשר בין צה"ל לציבור החרדי, משדרת למרבה הצער מסר בעייתי של חוסר יציבות וחוסר מחויבות ארוכת טווח. צבא שמבקש אמון חייב גם לדעת לגבות את מפקדיו פורצי הדרך, וכולי תקווה שצה"ל ישנה החלטתו לגבי אל"מ אבינועם אמונה.
וכאן מגיעה שאלת שבעים אלף חייבי הגיוס שכבר מצויים “בצבר הלא מגוייסים”. צה"ל אינו מסוגל, וגם לא צריך לקלוט את כולם בבת אחת. ניסיון לגיוס כפוי המוני יביא לכאוס ארגוני, למשבר חברתי ולכישלון משפטי. מנגד, השארת המצב הקיים היא כישלון מוסרי וכלכלי. לכן נדרש פתרון מעבר ריאלי ומדורג.
על כל הצעירים עד גיל 22, חלה חובת שירות מלאה, צבאי או אזרחי-ביטחוני, ללא דחיות אוטומטיות. זהו הדור שעוצר את ההשתמטות קדימה. כאן נבחנת רצינות המדינה, מי שיכול לשרת, משרת.
מגיל 22 ומעלה, יינתן פטור מגיוס צבאי. לא מתוך ויתור ערכי, אלא מתוך הכרה במגבלות המעשיות. השאיפה היא שהפטור עצמו ייצור תמריץ טבעי להשתלבות במעגל העבודה. צעירים נשואים, עם ילדים, שחובת הגיוס לא מרחפת מעל ראשם, יבקשו בעצמם לפרנס את משפחתם ולהתקדם. תפקידה של המדינה, מתוך שיקול כלכלי ארוך טווח, יהיה לסייע בידם בדרך של הכשרות מקצועיות, נגישות להשכלה, שילוב בתעשייה, בהייטק, בבנייה, בלוגיסטיקה, בבריאות ובתחבורה. וכך, בתוך שנים ספורות, עשרות אלפים מהציבור החרדי והערבי ייכנסו למעגל העבודה מתוך בחירה טבעית ואחריות אישית, ויחזקו בפועל את חוסנה הכלכלי של ישראל.
בד בבד, לא תינתן עוד העדפה מתקנת למי שאינו משרת. השירות חייב להפוך לתנאי סף להטבות המדינה, בדיור, במלגות, בהנחה למעונות וארנונה, במכרזים ציבוריים, בקדימות לתפקידים במגזר הציבורי. זהו היגיון אזרחי בסיסי נדרש למי שנשא בנטל ועתה המדינה מכירה לו תודה על כך. במקביל, לאלה שמסרבים להתגייס או לתרום בשרות הלאומי, נדרשת אכיפה שוויונית ומידתית בדרך של קנסות, שלילת הטבות, ובקצה, הליך פלילי במקרי סירוב שיטתי.
על כן אין מקום לחוק גיוס שבמהותו הוא חוק שמקנה פטורים למגזרים מסוימים. יש לחוקק חוק ממלכתי, לא קואליציוני, שבו ישנם שלושה עקרונות בסיסיים: חובת גיוס מלאה לכל מי שהוא עד גיל 22, שירות צבאי או אזרחי כתנאי סף להטבות המדינה, ומערכת סנקציות שוויונית ומידתית למשתמטים. החוק חייב להיות כזה שאינו נתון למיקוח פוליטי.
ובעניין זה, יש המנסים לצבוע את סוגיית הגיוס כסוגיה פוליטית, ככזו שנועדה להפיל את ממשלת הימין. יש הטוענים כי השמאל ברגע האמת כדי להקים ממשלת שמאל, יהיה מוכן לתת פטור מלא לחרדים כדי שיצטרפו לממשלתו, ממש כפי שהציע בעבר. אך האמת פשוטה יותר, הציבור החרדי, על זהותו הערכית, איננו חפץ באמת בניתוק הזהות היהודית מיסודות המדינה. הוא נחשף לאמירות השמאל ולכוונות השמאל בדבר מחיקת זהותה היהודית של המדינה והעדפת מדינת כל אזרחיה. גם עבור הציבור החרדי, הפתרון האמיתי הוא לא קומבינות, אלא השתלבות אחראית בנשיאת הנטל.
אחרי השבעה באוקטובר, חובת הגיוס אינה עמדה אידיאולוגית. זו חובת קיום של עם ישראל בארצו. מדינה שבה לא כולם נושאים בנטל. ביטחוני או כלכלי, לא תוכל לשאת לאורך זמן את עצמה.
עו"ד יצחק לקס הוא יו"ר קרן קהילות.