ספרים רבים ונכבדים נכתבו על ההפיכה החוקתית שביצע אהרון ברק בתחכום רב, בשלהי הכנסת של שנת 92 על ידי החוק של "יסוד כבוד האדם וחירותו", ובאמצעות עוד כמה פסקי דין תקדימיים.
אני טוען שההפיכה התחילה הרבה קודם, כבר בשנת 83 עם פרסום המסקנות מוועדת החקירה של הטבח שבצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה, ובהן חוסלו מחבלים רבים, ונרצחו גם אזרחים תושבי המחנה.
ההחלטה שקיבלו לפטר את שר הביטחון דאז, אריאל שרון, היא מוקד ההפיכה. וזאת משום, שהקביעה מי ראוי או לא ראוי להיות שר הביטחון היא החלטה דמוקרטית של העם. בהחלטה הזו לקחו השופטים לעצמם את הזכות "להחליף את העם" ולקבוע בעצמם מי לא יהיה שר הביטחון, על אפו וחמתו של רוב העם.
ההחלטה למנות וועדת חקירה באה בעקבות הפגנת השמאל בהובלת האופוזיציה ושלום עכשיו, שהשתתפו בה כחמישים עד שמונים אלף אנשים, ונקראה "הפגנת הארבע מאות אלף". באותו זמן היה רק ערוץ 1, והבלוף היה לנחלתם של כל כלי התקשורת.
לצערי הרב, גם פוליטיקאים מהמפד"ל של אז, היו שותפים לדרישה להקמתה של וועדת החקירה, ולצערי הרב יותר, גם תלמידי חכמים חשובים ומפורסמים. הרב גורן זצ"ל סיפר לנו בשיעור בישיבת אור עציון שהוא הזהיר את ראש הממשלה מנחם בגין, שלא יקים את וועדת החקירה. "אמרתי לו: הוועדה הזו תגמור אותך". והוא צדק.
וועדת החקירה ברשות נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק כהן, השופט אהרון ברק ואלוף במילואים יונה אפרת ישבה לדון, כשאת חומרי החקירה והעדויות מרכזות שתי פרקליטות חרוצות, דורית בייניש ועדנה ארבל... שתיהן נתמנו מאוחר יותר לבית המשפט העליון, ודורית בייניש כיהנה כנשיאה. היום היינו מתגלגלים מצחוק מול הרכב כזה, ומצביעים על חד הצדדיות שלו. אולם אז, עדיין היינו תמימים.
המסקנה של הוועדה הייתה ששר הביטחון אריאל שרון נושא באחריות עקיפה לטבח, יחד עם הרמטכ"ל ועוד כמה קצינים. ועדת אגרנט לא העזה לקרוא למשה דיין וגולדה מאיר להתפטר אחרי מלחמת יום כיפורים, ואפילו לא העזה להטיל עליהם את האשמה. רק ההפגנות של אנשי השמאל [!] דאז, גרמו לזה. אולם, כשהימין החזיק בשלטון הקריטריונים "הוחמרו" משום מה. היועץ המשפטי השמאלן, יצחק זמיר, הוסיף חוות דעת "מלומדת" ולא חוקית, שהממשלה חייבת לאמץ את כל ההמלצות של וועדת החקירה במלואן, כולל הפיטורין של שר הביטחון. גם יצחק זמיר קיבל משרת שופט בעליון בסופו של דבר. כמה מפתיע.
באותן השנים אריאל שרון נחשב ל"אימת המזרח התיכון". פיטוריו באמצע המלחמה, וגם העיסוק במשך חודשים סביב הוועדה, החלישו את צה"ל, והובילו בסופו של דבר למציאות הלבנונית הקשה שאנו מתמודדים מולה עשרות שנים. גם מנחם בגין נחלש מאוד בעקבות הפרשה, והחליט להתפטר. הגעתו של שרון לאחר כמעט 19 שנים לתפקיד ראש הממשלה, כשהוא כבר עייף, ומורתע ממערכת המשפט, לא תיקנה את העוול.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כל הפוליטיקאים מן האופוזיציה, מנפתלי בנט ועד יאיר גולן, תובעים וועדת חקירה בראשות בית משפט העליון.
יחד עם ליברמן, לפיד, גנץ ואיזנקוט, שהמכנה המשותף שלהם הוא חוסר ההצלחה לנצח את נתניהו בבחירות, הם מצפים שיצחק עמית יעשה עבורם את העבודה. הם לא יקבלו שום הרכב אחר של וועדת חקירה לאומית, עממית, או פרלמנטרית, גם אם יהיו שם נציגים שייצגו את כל חלקי העם. הם צריכים וועדת חקירה שתמלא את התכלית שלשמה הוקמה - הסרת ראשו של נתניהו.
אסור להיכנס למלכודת הזו. לפני למעלה משלושים שנה, עשינו טעות גורלית שגררה אחר כך באפקט הדומינו, את עסקת ג'יבריל, האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, בריחה מלבנון תוך הפקרת צד"ל, מלחמת אוסלו, התנתקות, מלחמת לבנון השנייה ופוגרום שמחת תורה תשפ"ד. לא חייבים לחזור על אותה הטעות פעם נוספת.