"תגיד", שאלתי את חבר שלי:
"זה נשמע לך הגיוני שכל העולם ואשתו (ראשי ישיבות ואולפנות, כמה חכי"ם מהמגזר ועוד כמה ממש בולטים. לכולם אני אומר: תמיד שמח לעזור...אבל אני לא שדכן. רק מעלה בהתנדבות כרטיסי ביקור של מחפשי זוגיות לדף שלי. אני מחנך ולגמרי שקוע ברוך ה' בכיתה שלי) פונים אליי שאכיר להם ואתה, חבר טוב שלי, לא מוכן לקבל ממני אפילו הצעה אחת?"
הוא הסתכל עליי וענה לי בלי להתבלבל: "וואלה כן".
וככה במשך שנים, הסנדל הולך יחף ואני ממשיך לקבל כרטיסי ביקור ואנשים ממשיכים לפנות אליי וחבר שלי... כלום.
לפני חצי שנה אמר לי בשיחה כואבת: "תבין, השלמתי עם זה שכבר לא אתחתן. חלאס עם החרטא. לא כולם בעולם הזה יתחתנו ואתה יודע את זה בדיוק כמוני".
חודש אחרי הוא 'חגג' 47 וסיפר לי שבא לו להקיא אחרי שהוא ראה בפגישת מחזור שלחמישה חברים שלו יש נכדים ומה הוא כזה דפוק שהוא בכלל הלך לפגישה הזו? כאילו מה הוא לעזאזל חשב לעצמו?
השיחה איתו הלכה איתי הלאה. היא הייתה קשה. כואבת. נוקבת. חודרת. יכול להיות שהוא צודק?
הבוקר אני מתעורר והוא השאיר לי הודעה:
כרגיל הכול אצלו מסתורי. בלי להודיע מראש. בלי לעדכן.
"אח שלי היקר, אני יודע שתרצה לאכול אותי. כי לא עדכנתי. כי שמרתי על הקשר הזה בסוד. אבל רק להגיד לך, שהתארסתי".
וזהו
לא יודע לאן לקחת את זה מכאן.
אולי לזה שתמיד חלמתי להיות זה שיכיר לו ומסתבר שלמרות הכבוד והגאווה שלי, לפעמים דווקא הקרובים אליי ביותר יכולים להסתדר גם בלי ההצעות שלי.
ואולי אנחנו גם צריכים לדעת, שלפעמים צריך פשוט לקחת צעד אחר אחורה...לשחרר ופשוט להתפלל.
כי הרבה דרכים למקום. או שזה יהיה דרכנו. או אולי דרך אחרת.
ועל הצד, בדרך לבניית הבית, קיבלנו כמובן גם שיעור בענווה.
אבינועם הרש הוא בנבחרת המאמנים של פרויקט 252.
עדיין לא חברים בפרויקט 252?מכאן מצטרפים >>