מבחן התלמיד הרעב

הוזמנתי לשבת סמינריון לאחת מהאולפנות. נזכרתי איך שלפני חודש, כאשר הגעתי לישיבה תיכונית אחרת לשבת ראיתי מחזה חינוכי מרהיב:

התלמידים של אותה ישיבה נעמדו אחרי 'שלום עליכם' בזה אחר זה וראש הישיבה ברך אותם כאילו שהיו בניו:

סמך עליהם את ידיו, עצם את עיניו והתחיל: ""ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".

אף אחד לא הכריח את אותם תלמידים לעמוד בתור כל כך הרבה זמן ולחכות שהראש ישיבה יברך אותם. אני רגיל שתלמידים עומדים בתור לשניצלים ולעוף. לא למשהו רוחני כזה ובכל זאת...הם פשוט עמדו שם. מעצמם. וניגשו לראש ישיבה. ואני בדיוק, משהו נכנס לי לעין.

כי יש דברים שאי אפשר לחרטט. ואם התלמידים האלו היו מרגישים שהראש ישיבה שלהם לא באמת אוהב אותם ולא איכפת לו מהם, הם לא היו ניגשים אליו. שהרי האקט הזה, של לתת למישהו לברך אותך, הוא משהו אישי. ייחודי. קרוב מאוד .

ובכלל היום, שכולנו כל כך נזהרים בעקבות כל מיני דברים שקרו. נזהרים ונשמרים ובכל זאת, האותנטיות של ההתנהגות הזו היה פשוט מהפנט.

ואני רק חשבתי, שזה המקום שהייתי רוצה שילדיי יתחנכו בו. מקום שהילדים לא רק מקווים אלא גם מרגישים שהמחנכים שלהם אוהבים אותם. באמת.

שלשום סיפר לי חבר שלי, מחנך בישיבה תיכונית מוכרת וידועה מאוד במרכז שאחד מהתלמידים שלו סיפר לו שהוא רעב וביקש אישור להתקשר להורים שלו.

המחנך ידע שבעומס שיש לו הוא לא יכול או אמור מעבר לנתינת האישור לתלמיד להתחיל ולשבור את הראש על העניין...יש לו בכיתה 38 תלמידים בלי עין הרע ובכל זאת הוא הרגיש שאין שבעולם שתלמיד שלו יישאר רעב. ,

אז הוא שאל את התלמיד מה נסגר? התלמיד התפדח ואמר לו שבסוף הוא לא הצליח לתפוס את ההורים שלו.

אז חבר שלי, עזב את ההפסקה שלו והלך לכיוון החניה שם הוציא את הארנק מהמכונית שלו ונתן לתלמיד שלו כסף בכדי שהוא יוכל לקנות.

אלא שהתברר לחבר שלי, שהמכולת שממנה רצה התלמיד לקנות את ארוחת הצהריים שלו לא מקבלת עקב תקלה זמנית אשראי ולכן הוא נסע במיוחד לכספומט הקרוב והוציא שם כסף מזומן ונתן לו.

מעבר לאכפתיות שלו, כל ההפסקה הלכה לו ובנוסף הוא עצמו לא הספיק לקנות לעצמו את האוכל שהוא בנה עליו.

כשאמרתי לו שהמעשה שלו באמת נהדר והלוואי שהיו עוד מחנכים כמוהו הוא לא באמת הבין מה אני רוצה ממנו ואמר לי:

"אתה רציני? עשיתי דבר שכל מחנך אחר היה עושה. מה האפשרות השנייה?

שאדע שתלמיד שלי רעב ופשוט לא אעשה עם זה כלום? נראה לי כל כך מובן מאליו".

"בסופו של דבר" אמר לי לאחרונה מנהל וותיק מאוד: "אני רוצה שהמחנכים שלי ידעו לגעת בלב של התלמידים שלי ויסתכלו עליהם בגובה העיניים.

ללמד גמרא זה מאוד חשוב. גם מתמטיקה ואנגלית. אבל אם המחנך לא נהיה עוגן עבור התלמיד. אם התלמיד לא רואה בו בכלל כתובת בבית הספר שהוא יוכל לפנות אליה במגוון נושאים רגשיים, יש כאן בעיה גדולה.

תחשוב שכל כך הרבה תלמידים ממשפחות מבוססות מגיעים מתוך מחסור באמפטיה או באינטראקציה אמיתית עם ההורים שלהם.

ההורים מגיעים לבית מפורקים. עייפים. סחוטים. גמורים. ובכל זאת ממשיכים לבדוק מיילים ולהמשיך את העבודה שלהם גם מהבית ומהשעות הקטנות כי אין להם ברירה.

והילדים? מסכנים. באמת. אין להם ולו מישהו אחד בעולם הזה שיקשיב להם. זה שיש להם נייק ואייפון 17 לא אומר שהם לא נשמות אבודות".

ולפעמים, כך חשבתי, לפעמים התלמידים לא צריכים לא אבחון ואל ריטלין ולא כלום. ,

רק חיוך, מילה טובה או צ'פחה חזקה ואמיתית כזו שתשדר להם שמישהו בעולם הזה רואה אותם, מקשיב להם ונמצא שם בשבילם.

גם בשביל לתת להם כסף ולדאוג להם שלא יהיו רעבים.