שלושים שנה עברו מאז נלקח סבי, הרב משה צבי נריה, לבית עולמו. שלושים שנה הן פרק זמן משמעותי בחיי אומה המתחדשת בארצה, וזהו זמן טוב להתבונן.
אני מבקש להדגיש נקודה אחת: סבא זצ"ל לא בחר לעצמו את הכינוי אבי דור הכיפות הסרוגות. בכלל, את התואר אב, השמור לאב ביולוגי, יש להיזהר מלקחת מן האב. אולם התואר אב ניתן על ידי חז"ל גם לרב: “ושיננתם לבניך” - אלו תלמידיך; התלמידים קרויים בנים והרב קרוי אב (ספרי). התלמידים הם המעניקים לרב את תואר האב.
כיום, ב"ה, הציבור שחובש בגאווה גדולה לראשו כיפה סרוגה גדל מקומץ לרבבות. השפעתו העצומה ניכרת בכל תחום בחיי האומה, וחייבים להמשיך לוודא שהשורש של הכול, התשתית הרוחנית שהיא עולם התורה הציוני, יוסיף לגדול ולהעמיק. זו שמחה גדולה מאוד. כך שורר סבא: "בלבלוב עולים בנינו כפרחים בערוגות, מרנינות את לבבנו כיפותיהם הסרוגות".
עוד דבר נעוץ בזכות להיות אב. לכל אב יש תולדות: יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן (ביטוי מן הגמרא בבבא קמא, המלמד שלא תמיד התולדות דומות לחלוטין לאב). והמאפיין גם את אלו שאינן כיוצא בהן הוא שהן מרגישות שייכות לאב.
זה באמת פלא עצום: הציבור שלנו גדול, רחב, מגוון מאוד, וכולם מרגישים שסבא זצ"ל היה אבא. אולי כולנו צריכים להפנים כי חינוך אמיתי איננו ניסיון להתאים את החניך אליך, למחשבתך ובדיוק מוחלט לדרכך, אלא להצמיח את הכוחות שנטע הקב"ה בחניך. וכל עוד הוא מחובר לשורש - הוא תולדה נפלאה, גם אם איננה כיוצא בה.
סבא היה מחנך, והבין שהדור המיוחד הזה חייב שיהיה מי שיצליח להוציא את כוחות הדור והדורות הבאים מן הכוח אל הפועל. אשרינו שאנחנו זוכים לראות את הפירות המתוקים הללו. ועלינו מוטלת עבודה אמונית גדולה להמשיך את הדרך. וכפי שפעם ציטט סבא רב מארה"ב, שאמר לו שהספר הכי טוב שהוא כתב על הרב קוק הוא - הדור הזה שגדל בארץ.