לקראת ציון שלושים שנה לפטירת מורנו ורבנו, הרב משה צבי נריה זצ"ל, הוכן ספרון ראשון המלקט סיפורים מאורו של הרב, ביוזמת אם ישיבות בני עקיבא בכפר הרא"ה ובית הציונות הדתית.
שמא יאמרו האומרים: הרי דבריהם ומעשיהם של צדיקים הם זיכרונם, ואין צורך לספר על דמות הענק, על המובן מאליו. הרי במידה רבה את הדורות המופלאים הללו הוא יצר. הרב נריה היה הפרויקטור, איש הביצוע, של חזונו של מורו ורבו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל, רועה דור התחייה, שמשנתו הייתה להוראות ההפעלה למפעל חייו.
כל מפעל הישיבות והאולפנות, גאוות היחידה של הציבור הדתי־לאומי, כולם יצאו מחדרו. כל השאיפה לשלמות של אהבת תורה, אהבת העם והארץ - פרי חינוכו. הוא הקים את אם הישיבות ובנותיה הרבות.
אבל שלושים שנה חלפו. לאורו צמחו, אכן בגאון, דורות חדשים. ברוך ה', התורה וכוחה מתרבים, וכוחם וגבורתם של הצעירים מפתיעים אפילו את מחנכיהם וזקניהם.
אלא שדורות חדשים אלו, שלא פגשו ברב נריה בימי חייו, נולדו למציאות מוכנה, וכנראה שלעולם לא באמת ידעו "איך זה היה קודם לכן".
בלקט החדש יש ניסיון מסוים לפתוח צוהר בפני בני הדורות החדשים, להביט דרכו כיצד נוצרה המציאות המופלאה שאל תוכה באו לעולם ופועלים בה. ומהסיפורים על הרב, יאזְרו כוחם להוסיף את הקומות הבאות בבניין הגאולה. מהסיפורים אודותיו ילמדו מה רב כוחו של אדם אחד, שבגודל אישיותו וענוות רוחו הנהיג מהפכה באמצעות חינוך הנוער.
הסיפורים נפרסים על פני חמישים ושש שנות ראשות הישיבה בכפר הרא"ה וראשות ישיבות בני עקיבא, ועוד על פני שנים מלפני כן. ודאי יחוש הקורא בהבדלים ביניהם, במיוחד משום שאינם מסודרים בסדר כרונולוגי אלא לפי נושאים. אינם דומים הסיפורים על "נריה" המדריך לסיפורים על הרב נריה הזקן. התקופות של ימי השואה, ימי תקומת המדינה ועד בואה בימים, דרך מלחמות ישראל וצמיחתה מתוכן - שונות הן, והסיפורים הם חלק מאופי התקופות. ישנם סיפורים שקשה לדמיין אותם מתקיימים בדור מאוחר, אך הם מאפיינים מאוד דור ראשון.
אף על פי כן, על פני מנעד רחב זה, אישיות מופלאה של מחנך ענק, חד בדרא, חופפת על כולם, והמשותף שבהם הוא תמציתו של לקט ראשוני זה.
בשנים שלאחר פטירת מרן הרב קוק שקד בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, על הוצאת כתבי אביו הרב זצ"ל בהלכה, לאור צו אביו. ועל כן נמנע ממנו לשאת על כתפיו את עול הישיבה. הרב צבי יהודה התעצם מבפנים באותן שנים, ובזכות עמלו זה התגלה מרן הרב כפוסק ענק, הכותב תשובות מעמיקות בהלכה הפסוקה בכל חלקיה.
בהלוייתו של מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהיה מורו ורבו של רבנו, זעק: "העשרים שנה האלו יעלו לנו ביוקר", כשדבריו מכוונים לאותן כ' שנים מיום פטירת מרן הרב זצ"ל ועד שנכנס הרצי"ה באופן פעיל לישיבה ולהנהגתה.
ודווקא מרבנו באה זעקה זו, שכן הוא ידע יותר מכל אדם אחר את מחיר השנים הללו. הוא היה מייצר, אם אפשר להתבטא כך, תלמידים צעירים בכבשונה של נשמתו, יחד עם עמיתו מורנו ורבנו הרב אברהם צוקרמן, תחת כנפי הישיבה בכפר הרא"ה.
צעירים יחידי סגולה אלו חפץ היה לשלוח לישיבה המרכזית, שממנה בא הוא, אך טרם היו בה אז הזרועות הארוכות של הרצי"ה למשוך אותם אליה. ואולם מצעירי אותן כ' שנים, מעטים־מעטים הם שעמדו לנו בהנהגת דרך הקודש של מרן הרב זצ"ל, וחסרות היו לנו מאוד בציבור הישראלי בשנים שלאחר פטירת הרב צבי יהודה.
רק משנכנס הרצי"ה לפעילותו השוטפת העצומה בישיבה המרכזית, החלה ההפריה ההדדית בין שתי הישיבות. נוסחה זו היא הבסיס והמודל ליחס שבין הישיבות ובנותיהן עד היום: הרב נריה והרב צוקרמן היו מעלים את התלמידים על דרך התורה ולימודה, והישיבה המרכזית וישיבות ההסדר שנולדו עם השנים קיבלו אותם כתלמידים צעירים, שבהם התגדלו וברבות הימים היו למחנכים של דור בנים. אך שמא כנגד אותן כ' שנים, שבהן לא הייתה ההפריה הזו, האריך הרב נריה את שהותו בתפקיד החשוב, והקים עוד ועוד ישיבות ואולפנות בני עקיבא.
במלאות שלושים שנה לישיבות בני עקיבא, בשנת ה'תש"ל, בירך בכתב הרב צבי יהודה: "...ובראשכם מיסדכם עטרת־תפארתכם חביבי מאוד, בכורנו, הראשון לשלשלת בחורי התורה ומוסרי נפשם על שקידתה, שזכינו להצילם ולהעלותם מתופת־השמד הרוסית. הגדול במזכי הרבים, מגדולי התורה ומאדיריה בישראל ואורייתא, אוצר התורה והיראה, הדעת והמעש, שלוחא דידן ודרחמנא, הרב מו"ה משה צבי נריה שליט"א".
הערצתו של הרב צבי יהודה אל רבנו כתובה בעטו גם עשרים שנה קודם לכן, לאחר שהחלו בני סגולה משבטי הישיבה בכפר הרא"ה לעלות ירושלימה ולכבוש את ספסלי מרכז הרב בראשית ימי התחדשותה:
"אביע נחת־רוחי הפנימית ויישורי כחי האמיתיים על פירות־ההדר החיים, בחורי החמד המופלאים והמצוינים, הנעימים והחביבים, ירבו כמותם בישראל ואצלנו, המחזור הראשון וגם האחרון, כולם אהובים וברורים, אשר הופיעו אלינו מאתכם בזמן הזה. ...אחוז עבותות אהבתך וחיבת יקרך מברכך ואת ביתך תחי' ודורך הצעיר הי"ו כל צאן מרעיתך נ"י".
הכותב הוא תלמיד הרב, מכון "מאבני המקום" ו"נזר דוד"