זיוה, אמו של דוד קוסטינר שנפצע קשה בלחימה בעזה, פנתה השבוע אל הציבור בדברים אישיים ומטלטלים שבהם תיארה את התהליך הממושך שעובר בנה מאז הפציעה.
בדבריה שחזרה את תחילת הדרך ואמרה, "עברו שנתיים מהיום ההוא, כמה תמימים היינו. רסיס קטן שחדר לצוואר, פגע בחוט שדרה. חשבנו שזה עניין של כמה שבועות וזהו".
האם תיארה את מצבו הקשה של בנה ואת התקווה הראשונית שהפציעה תאפשר שיקום מהיר. "הגוף שלם. שום חלק לא נפגע, הפנים שלמות, יפות מתמיד. מה כבר יכול להיות. כמה זמן זה יקח עד שהחוט שדרה יתרפא. הוא לא נחתך, הוא רק נפגע ויש שם בצקת", אמרה, והוסיפה, "כמה תמימים היינו".
בהמשך פירטה על החודשים הראשונים שלאחר הפציעה, שבהם היה בנה מונשם וערני אך ללא יכולת תנועה. "שוכב מונשם, לא מורדם. ערני ומבין הכל. לא מסוגל להזיז אברים חוץ מכמה אצבעות בידיים ורגליים. לא מסוגל לדבר, לאכול ולשתות".
זיוה תיארה גם את שלבי השיקום ואת התקווה המחודשת שאפיינה כל התקדמות, לצד האכזבות והסיבוכים. "אחרי 8 חודשים סוף סוף נושם בכוחות עצמו, מצליח לדבר, מתחיל לאכול, עוברים לשיקום חוט שדרה, כמה תמימים היינו". היא ציינה את הדלקות, החום הגבוה, הטיפולים הרבים וחזרות לטיפול נמרץ, ואמרה, "יקח חודש חודשיים ויחזור לנשום בכוחות עצמו, ביום ובלילה. כמה תמימים היינו".
האם הוסיפה תיאור על הקושי הפיזי המצטבר, "גידים מתקצרים, כבר לא מסוגל לשבת, רק לשכב, משפיע לרעה על הריאות ועל הנשימה. צריך לעבור ניתוח להארכת גידים ואז ... פוחדים להיות שוב תמימים".
לאורך הפנייה שילבה האם תיאורים של החוסן המשפחתי, התמיכה החברתית והאמונה שמלווה את ההליך הממושך. "שנתיים של תמימות, של תקווה, של כאבים בלתי פוסקים בגוף ובנפש, של חברים שלא מפסיקים להגיע להיות איתו, איתנו. לסייע, לתמוך ולעזור". היא הדגישה את רצף האתגרים לצד רגעי החיזוק, "שנתיים של תפילה, שנתיים של אמונה, שנתיים של נפילות באמונה, שנתיים של התגברות, שנתיים של התבגרות".
את דבריה חתמה במשפט המבטא את לב הפנייה שלה לציבור, "ובכל זאת, שנתיים של הבנה שהכל מאיתו ורק בכוח האמונה ננצח. בעזרת השם!"