בימים שבהם הפוקוס העיקרי סביב סוגיית הגיוס הוא על הציבור החרדי שאותו רוצים לגייס וצריך לגייס, תוך הידברות והסכמה, חשוב לדבר דווקא על ציבור גדול שמשרת בצה"ל ונוהגים לכנות אותו כציבור החרד"לי - ראשי תיבות חרדי לאומי.
מקרה ראשון: לוחם חי"ר סיפר שאחרי שמונה חודשים מתישים, מזיעים ומלאי מתח בעזה, צ'יפרו אותם בשלושה ימי אירוח במלון - אירוח חובה, בלי בחירה. במלון גם בריכה לשחייה החופשית, וכמה שעות ניתנו לשחייה בהפרדה לטובת החיילים הדתיים שנוהגים לשחות בהפרדה? אפס. ממש "כבוד" ללוחמים שמכוח אמונתם לחמו בעזה, וכשהם יוצאים רומסים להם את אותה אמונה.
מקרה שני: בעצרת בשבוע שעבר לציון 50 שנה להקמת חטיבת הצנחנים "שועלי מרום" השתתפו מאות לוחמים, מפקדים ובני משפחותיהם. ההפקה הייתה מרשימה, אבל בעצרת הופיעה גם להקה צבאית עם זמרים וזמרות. והדתיים שמקפידים על ההלכה ולא מעוניינים לשמוע? בעיה שלהם. איך אמרה אחת מנשות הלוחמים? "כשנלחמים כתף אל כתף אנחנו שוות, אבל בעצרת חטיבתית דוחקים אותנו החוצה. תודה חטיבה 646 על ההשפלה. לא מדובשכם ולא מעוקצכם".
מקרה שלישי: אגף כוח אדם של צה"ל הזמין אלפי חיילים למופע סליחות בבריכת הסולטן, עם פירוט של רשימת הזמרים שיופיעו שם. בפועל, מול כל אותם האלפים, וביניהם גם רבים דתיים ומסורתיים, עלתה להקה של חיילות והחלה לשיר.
זהו רק מקבץ קטן של מקרים מתוך עשרות ואף יותר. הצבא חייב להחזיר לציבור המשרת את האמון שבאמת אפשר לשרת מבלי לפגוע באמונתו ובהשקפת עולמו. מי שבאמת רוצה לגייס חרדים, לא רומס את האמונה ושמירת המצוות של חייליו ומפקדיו; מי שבאמת רוצה לגייס חרדים, לא מפר פעם אחר פעם את התנאים שעליהם הוא התחייב למתגייסים החרדים במסגרת השונות שהוקמו בעבר; מי שבאמת רוצה לגייס חרדים, מעגן בפקודות מטכ"ל את התנאים שיבטיחו שחרדי שמתגייס יוכל גם להשתחרר חרדי.
לצערי, המסקנה שלי מאי־עיגון תנאי השירות של החרדים בפקודות מטכ"ל היא שהצבא עדיין בראש של להעביר את החרדים בכור ההיתוך הצה"לי ולחנך אותם מחדש.