אחת מההודעות שיצאו מדיוני תקציב 2026 בישרה על "תקציב היסטוריה" של 2.35 מיליארד ש"ח לניהול הקרב על התודעה העולמית, באחריות משרד החוץ.
אפשר רק לקוות שאחרי שנים של הזנחה, ממשלת ישראל באמת תרים את הכפפה ותפעל במישור התודעה וההשפעה. אולם, צריך לומר את האמת: התקציב אולי נשמע גדול, אבל ללא שינויים מערכתיים משמעותיים הכסף ילך לפח, לא להישגים.
ההיסטוריה הישראלית מלאה בתוכניות 'גדולות מהחיים' שהתרסקו על חוף המציאות והביורוקרטיה. כאן בדיוק מתחיל האתגר, וכאן נדרש שינוי עומק: הבאת תקציבים הם תנאי הכרחי, אבל ממש לא מספיק. כדי שישראל לא רק תצא בהצהרות, אלא תביא לתוצאות, הממשלה - על כל זרועותיה - צריכה לפעול באופן שיטתי, לבנות תשתיות וליישם את התכניות הלכה למעשה, מתוך הבנה שאת הפירות היא תקצור רק במורד הדרך.
כל מנכ"ל של חברה עסקית יודע שתוספת משאבים ללא מנגנון ביצועי חזק, ללא לוחות זמנים, ללא יעד מדיד וללא אחריות אישית של דרגי הניהול הבכירים ביותר - דינה להיעלם. בניגוד לעולם העסקי, פוליטיקאים נוטים לחשוב שכסף הוא פתרון קסם. אבל כסף שמוזרם למערכת בלתי־יעילה מתנהג כמו מים בצנרת מחוררת: הוא פשוט נעלם. כדי להשיג שינוי אמיתי חייבים לטפל בבעיה מהשורש.
כולנו זוכרים איך ב-7.10.2023 ישראל הופתעה צבאית, ורבות דובר על וועדות החקירה והלקחים שצריך להפיק בנושאים כמו מלאי חירום, שיפור תפיסות לחימה והשקעה במודיעין. אך יש חזית נוספת שישראל ספגה בו מכת פתיחה כואבת באותו היום: התקשורת והתודעה. לצערי, בניגוד להתאוששות הצבאית בגזרות השונות, נראה שכאן אין שיח רציני על השינויים הנצרכים. ישראל אינה יכולה להתעלם מכך. צבאית, ישראל ניצחה; דיפלומטית ודיגיטלית - היא הופתעה, והפסידה כבר מיריית הפתיחה, פשוט כי חמאס התכוננו לזירה הזו מההתחלה, ופעלו בה בצורה מרשימה למדי.
חמאס פתח במתקפה בשעה 06:29 בבוקר, 7 באוקטובר 2023. תחת מעטה של אלפי רקטות, מאות מחבלים פלשו ליישובים ישראליים - ולבסוף רצחו וחטפו יותר מ־1,200 אנשים ביום אחד. דקות לאחר מכן, ב־06:33 - לפני שישראל החלה לתכנן את מתקפת הנגד ובזמן שישראלים נאבקו על חייהם וחיי ילדיהם - מוחמד סמירי פרסם ברשת X קריאה לעולם “להתפלל למען עזה”.
זאת דוגמא לדרך בה ארגון הטרור - כמו גם קטאר ואחרים - נכנסו למערכה עם אסטרטגיות מידע ותודעה מתוחכמות. חמאס רצה ליצור תמונות של עזתים סובלים, מיקם אתרי לחימה בשכונות אזרחיות, ודאג שמצלמות יתעדו את התוצאות. ביודעו שישראל תגיב, הוא בנה מרכזי פיקוד, מחסני נשק ועמדות לחימה בבתי ספר, מסגדים ובתוך מנהרות מתחת לבנייני מגורים. חמאס ידע שכל תקיפה ישראלית תשרת אותו במאבקו על תודעת ואהדת העולם - ולבסוף תוביל לבידודים מדיניים, הגבלות על יצוא נשק, ועוד.
אם ישראל רוצה להיות מוכנה לעימות הבא (וההיסטוריה מלמדת שיהיה כזה) עליה להתייחס ללוחמת מידע ברצינות זהה ללוחמה קינטית. זה דורש רפורמות מבניות, לא רק תקציבים. הנה ארבעה צעדים מיידיים:
א. מיסוד גוף הסברה לאומי
למרות שבמשרד ראש הממשלה יש גוף שאחראי על הנייר לתיאום המסרים הלאומיים, דה-פקטו אין לישראל גוף הסברה לאומי. מה שקיים חסר תקציב, כוח אדם ומשקל. ישראל אינה יכולה להסתמך על דוברים אד־הוק או יועצים חלקיים בזמן מלחמה, והמצב בו דובר צה"ל נכנס לוואקום הוא גם בעייתי מהותית וגם פוגע במאמץ הבינלאומי. משרד החוץ צריך למנף את התקציב החדש ולמסד גוף מקצועי שפועל 24/7 כדי לנצח את הקרב על התודעה - באמצעות אנשים מקצועיים, טכנולוגיות חדשניות, ויכולת סנכרון והובלה אסטרטגית תוך תיאום עם כל הגופים: צה”ל, משרדי הממשלה הרלוונטיים והקהילה המודיעינית.
ב. דברור בשפות מרובות
מלחמות היום מתנהלות על מסכים, לא רק בשוחות. במלחמה האחרונה ראינו הבלחות רגעיות של דמויות כגון איילון לוי, אבל זה רק חשף את העובדה שאין מערך דברור בינלאומי חזק. גוף ההסברה של משרד החוץ צריך להעסיק במשרה מלאה וקבועה דוברים ב־10 שפות. לצד זאת, יש לבנות מערך חירום של דוברים שיוכלו להופיע בכל פלטפורמה בינלאומית. בזמן מלחמה אסור שתעבור שעה שאין בה ראיונות של הצד הישראלי באנגלית, צרפתית, רוסית, ספרדית, סינית ושפות נוספות. בזמן שהחיילים נלחמים על מיקום שולט מול האויב בלבנון או בעזה, מערך הדוברות צריך להילחם על זמן מסך אסטרטגי מול הצופים בארה"ב, אירופה, ושאר העולם.
ג. הטלת משמעת על התבטאויות רשמיות
מעטים הדברים שפגעו בתדמית ישראל יותר מהתבטאויות לא אחראיות של בעלי שררה, שדיברו ללא אישור. כאשר שרים קוראים 'להשטיח את עזה' ומשמיעים איומים מופרכים - הדברים מהדהדים בעולם, וגם אלף דוברים לא יוכלו לתקן את הנזק של שר אחד. פוליטיקאים צריכים להפסיק לקנות נקודות מול הבייס במחיר של הפסד בזירת התודעה. ישראל היא דמוקרטיה, וגם בזמן מלחמה יהיו בה חילוקי דעות לגיטימיים. אבל בזמן מלחמה, משמעת תקשורתית היא ביטחון לאומי. על שר החוץ לקבוע, יחד עם ראש הממשלה, פרוטוקולים ברורים: מי מדבר, על מה ובאיזו מסגרת. וכן, גם מה הסנקציות על מי שלא מיישר קו.
ד. תיאום עם בעלי ברית בעולם
במהלך המלחמה רואיינתי עשרות פעמים בכלי תקשורת בינלאומיים. כמו רבים שניסו להגן על ישראל, לעיתים קרובות נאבקתי להשיג מידע מאומת בזמן אמת. במקום שתומכי ישראל ירדפו אחרי מידע, ישראל צריכה לספק אותו באופן יזום.
הקהילות היהודיות, המומחים האקדמיים ומגיני ישראל ברשתות יכולים להפוך למכפיל כח עצום - אם המדינה תלמד להפעילם נכון. אני יודע שמשרד החוץ מבין את החשיבות של מכפילי כח מהסוג הזה, ומקווה שהתקציב שאושר יעזור לאגף ההסברה להזרים עדכונים בזמן אמת ללוחמי־מידע מאושרים ברחבי העולם.
בשורה התחתונה, צריך לברך על התקציב ועל הנכונות והרצון של שר החוץ סער לפעול בזירה הזו. אבל, כדי לנצח בה האמת חייבת להיות מאורגנת, והמנגנון צריך להיות חכם ויעיל. מלחמת התודעה אינה מחכה לפלישה או למטח רקטות. היא כבר החלה. חמאס, קטאר ואיראן משקיעות הון עתק במבצעי השפעה שמטשטשים את הגבול בין עיתונות לתעמולה.
הם מבינים שהעולם קובע תוצאות דיפלומטיות, סנקציות כלכליות ואפילו הרתעה צבאית - לפי התודעה. עכשיו התור של ישראל לעלות למגרש. כדי לנצח, אסור לישראל להיות פסיביית, להגיב או "להסביר" בדיעבד את מה שקרה. היא חייבת להתכונן לקרב הזה בדיוק כפי שהיא התכוננה למלחמה בלבנון: לבנות יכולות, לגייס אנשים איכותיים, ולתרגל את המכונה כך שביום פקודה היא תפעל באופן מיטבי.
הארלי ליפמן הוא איש עסקים ופילנתרופ יהודי-אמריקאי, שפועל כשליח של ארצות הברית בזירה המדינית לקידום אינטרסים יהודים ברחבי העולם תחת כל נשיא מאז ג'ורג' בוש האב