באוסטרליה כבר נכנס לתוקפו החוק שמונע מנוער בגילאי 16 ומטה לעשות שימוש ברשתות החברתיות. על השפעות הרשתות החברתיות על נפשם והתנהלותם של ילדים ובני נוער שוחחנו עם ד"ר איריס ברנט, פסיכולוגית התפתחותית, מנהלת מכון ברנט לטיפול פסיכולוגי ומשפחתי ומרצה במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט.
"אוסטרליה היא מדינה דמוקרטית עם מסורת של דאגה לבריאות האזרחים והילדים", מציינת ד"ר ברנט כרקע לקבלת ההחלטה באוסטרליה ומזכירה כי "בקורונה היו באוסטרליה סגרים משמעותיים שהקפידו עליהם מאוד". מתוך תפיסת עולם זו "היה לחץ מצד רשויות הבריאות. רמת החרמות שילדים סובלים מהם והיקף הפניות נוער לפסיכיאטריה ופגיעות עצמיות של נוער הביאו ללחץ ציבורי ודרישה לעשות משהו בקשר לתכנים שילדים מושפעים מהם".
ד"ר ברנט מציינת את המציאות בישראל, שגם בה "רואים שהנוער רובו ככולו נמצא בכל הרשתות החברתיות מגילאים מאוד צעירים וחשופים לתכנים מאוד פוגעניים. אנחנו רואים את מקרי החרם הקשים, ומבינים שהם קשורים לרשתות החברתיות ולחשיפה לתכנים מיניים אלימים ופוגעניים, אבל בישראל יש פחות נורמה של דאגה לילדים".
הזכרנו בשיחה עם ד"ר ברנט את הניסיונות הפרלמנטאריים להגביל חשיפה לתכנים קשים ברשת, ניסיונות אותם הובילה בשעתו חברת הכנסת דאז שולי מועלם רפאלי, אך זכו להתנגדות מצד גופים שונים שנשאו את דגל חופש הביטוי במאבקם נגד החקיקה. על התנגשות הערכים הזו מציינת ברנט כי אכן ברשתות יש לא מעט חיובי: "הרשתות החברתיות משרתות ילדים שיש להם קשיים חברתיים ומהוות פלטפורמה לפיתוח מיומנויות דיגיטאליות ומחזקות את השייכות החברתית. אנחנו מחנכים את הנוער להיות עם הפנים קדימה לטכנולוגיה, מעבר לכך שהכול היום עובר דרך המסכים, כך שיש לזה הרבה יתרונות ומצד שני ישנה הבעייתיות. כיום המצב פרוץ לגמרי. מאוד קל לעקוף גם את החוק האוסטרלי כי החוק מעביר את האחריות לחברות שיצטרכו לדרוש מהמשתמשים להוכיח את הגיל שלהם איכשהו".
למעשה מדובר בחוק שאין צורך בתחכום כלשהו כדי לעקוף אותו. די בשקר הנוגע לגילו של המשתמש כדי להיכנס פנימה אל הרשתות החברתיות. "החברות יצטרכו להוכיח שהם דורשים אימות גיל בצורה סבירה, אבל הילדים ישנו את רישום הגיל".
לטעמה של ד"ר ברנט ההתמקדות צריכה להיות לא בחקיקה עצמה אלא במנגנונים שסביב החקיקה, מנגנונים שאמורים לעודד שיח פתוח על אחריות אצל הילדים עצמם, ולשם כך דרושה חבירה של כלל הגורמים, הילדים, ההורים ומערכת החינוך. גישה כזו תביא לתוצאות שמאחוריהן דאגה אמיתית של המדינה מבריאותם הנפשית של הילדים.
דוגמא לסוג כזה של שיח מוצאת ברנט במורים בעלי ידע טכנולוגי המייצרים שיח מכיל של הילדים ומתוך כך מזהים את מקורות התכנים המשפיעים עליהם. הדבר תלוי באינטרקציה שבין המבוגר והילד ולשם כך נכון להכשיר מורים להתערות נכונה ואפקטיבית בעולם הטכנולוגי. לדבריה, כאשר היא עצמה משוחחת עם ילדים ומביעה התעניינות כנה בחוויה שעוברת עליהם, היא מגלה רצון של הילדים לקיים את השיח ולהפיק ממנו את הדרך הנכונה לשימוש בפלטפורמות האינטרנטיות. זאת בין השאר משום שהם עצמם מודעים לכך שהם הנפגעים הראשונים מהיעדר הגבולות והמגבלות.
בהתייחס להשפעות הקוגנטיביות נפשיות של השימוש ברשתות החברתיות, מעבר לסוגיית התכנים, מציינת ד"ר ברנט כי "בעבר לא החשיבו קשרים ברשת כקשרים חברתיים, והיום יותר מכירים בקשרים דיגיטאליים כקשרים חברתיים. היום יודעים שהקשרים הללו יכולים להוציא מבדידות".
"הנתונים מראים שהרבה מאוד נוער נמצא שעתיים עד שש שעות במסכים מדי יום, וכשהם שם החלקים של המוח האפור נסגרים והם עובדים רק על פי הדופמין, ולכן זה מדאיג. זה שהם לא יוצאים לקשרים אמיתיים מונע מהם לתרגל מצבים מהחיים האמיתיים, אבל גם החיים הבוגרים מתרחשים היום באמצעים הדיגיטאליים", היא מזכירה.
באשר לדרכים בהם ניתן יהיה להפוך את החקיקה להגבלת השימוש ברשתות החברתיות לאפקטיבית, מעלה ד"ר ברנט הצעה לפיה ילד המבקש להשתמש ברשת חברתית יוכל לעשות זאת רק במידה והורה שותף לחשבונו. אפשרות אחרת היא הוספת אזהרה על פלטפורמה מסוימת כמקדמת ומעודדת תכנים בעייתיים כאלה ואחרים. "החברה רגילה לשים הרבה אחריות על ההורים והילדים, אבל אם נפזר אחריות לרגולציה ולבתי הספר זה לא יפול רק על ההורים והילדים ולא יהיה מנגנון שמעודד שקר ולחץ".