גיל הפרישה בישראל מותיר רבים מחוץ למעגל העבודה בעוד כוחם במתניהם. את כוח האדם הזה מפנה מיזם 'אנובאנו' לעזרתם של ישובי ותושבי הפריפרייה. מאחורי המיזם עומד יצחק אשחר המספר בראיון לערוץ 7 על היוזמה שתופסת תאוצה בערים וישובים שונים.
על לידת הרעיון לשלוח מתנדבים מהגיל השלישי לשנת שירות התנדבותית בפריפרייה, הוא מספר: "סיימתי את העבודה האחרונה לפני פרישה כמנהל אגף חינוך בשתי רשויות, שאלתי את עצמי על משמעות המונח פרישה, והתבררה לי עובדה שבישראל כל מי שפורש עובר לקטגוריה של הגיל השלישי, בעוד בחו"ל יש גם גיל רביעי שבו אדם נעזר בגורמים חיצוניים".
"הבנתי שאם ניקח את בני הגיל השלישי, שיש להם את הזמן, ניסיון החיים והניסיון המקצועי, אפשר לנצל זאת לטובת החברה. פיתחתי מספר תכניות שהבולטת שבהם היא התכנית שקראנו לה 'אנובאנו', שנת שירות בגיל השלישי", מספר אשחר ומסביר את עיקרי התכנית שהגה ויזם:
"אנשים עוזבים את ביתם לתקופה מינימאלית של שנה ועוברים לגור בפריפרייה החברתית גיאוגרפית. הם מקבלים מטעם הרשות או מישהו מטעמה דירה מרוהטת ומתוחזקת והופכים להיות תושבים. במקביל הם מתנדבים לפחות בהיקף של עשרים שעות שבועיות, ארבע פעמים בשבוע, בהתאם לכישורים שלהם ולצרכים של כל מקום בנפרד".
"המקום הראשון שפעלנו בו היה ערד, בהמשך קרית שמונה, בית שאן, מטולה, חצור, צפת וישובים נוספים", הוא אומר ואנחנו שואלים מה קורה אם המקום מצא חן בעיני המתנדבים והם רוצים להישאר לפרק זמן ארוך יותר. אשחר מספר כי אכן בסוף השנה האחרונה מתוך הגרעין בערד כמעט כולם ביקשו להישאר לשנה שנייה, ויש מהם כבר מי שחושבים להעביר את כתובתם לעיר ולהיות תושביה הקבועים.
על התחומים בהם מתנדבים חברי הפרויקט, מספר אשחר: "ברוב המקומות חסרים עובדים סוציאליים, מטפלים, פסיכולוגים חינוכיים, מורים למתמטיקה אנגלית ופיזיקה. הצרכים משתנים ממקום למקום, אבל יש גם דמיון. לפעמים המתנדבים ממציאים את עצמם מחדש. לפעמים מרצה באוניברסיטה מגלה שאין בהכרח צורך בתחום המקצוע שלו והוא מפתח לעצמו יכולות בהתאם לצורךש בכל מקום ומקום".
והקהילה הקולטת עושה זאת בזרועות פתוחות. אשחר מספר: "חלק מהתכנית הוא להתערות בישובים. לא לבוא כמתנדב חיצוני שאחרי כמה שעות חוזר הביתה אלא לחיות במקום, להיות בועד הבית, ללכת לגינה הקהילתית, למכולת ולבית הכנסת ולהיות כאחד השכנים. מהניסיון הלא ארוך שלנו הקשרים שנוצרים בלתי רגילים".
מניסיונו שלו הוא מספר כמי שעבר מהושעיה לקרית שמונה ו"ביחידת הדיור שלנו, מדי כמה ימים השכנים משכירי הדירה מפנקים אותנו באוכל, בציוד וכל דבר אחר. אנשים מזהים אותנו ברחוב ובמקומות הציבור. עד היום לא נתקלנו בשאלות למה צריכים אתכם ואם באנו לעזור. לא באנו לעזור אלא להיות חלק מהקהילה עצמה".
כעת מונים הגרעינים 86 משתתפים וההערכה היא שבקרוב מאוד יכללו הגרעינים 130 איש בשמונה ישובים שונים. "כתשעים אלף איש יוצאים מדי שנה לפנסיה, ואם כחברה נדע לנצל את הפוטנציאל הזה גם באחוזים בודדים ממנו, נוכל להביא הרבה מאוד אושר לחברה ולנסות למלא תפקידים שיש בהם מחסור", הוא אומר ולשאלתנו מי מרוויח יותר, הקהילה או המתנדב, הוא משיב: "גם וגם. כשאתה תורם אתה נתרם, זה נותן משמעות לקום בבוקר, ומי שמגיע הם מי שהיו פעילים קודם לכן במקומות הישוב שלהם".
עוד מציין אשחר כי המארגנים "עומדים על כך שמי שמגיע לגרעין, שגם מתפקד כגרעין, יהיו מעורבים דתיים ושאינם דתיים ואם יש יותר מסוג מסוים אנחנו מווסתים. חשוב לנו לחיות יחד. הגרעין פעיל באופן חברתי פנימה כשבתוכו אנשים שמגיעים מחלקי חברה שונים".
אשחר נערך כבר ליום בו מספר המתנדבים יהיה גדול הרבה מעבר לכוחות הניהול שלו והוא מקווה שגופים ממשלתיים כלשהם ייכנסו לתמונה ויסייעו למהלך. הוא מזכיר ומציין כי המחקרים מלמדים על עשר שנים בממוצע שחולפות בין גיל הפרישה לגיל בו אדם הופך לנזקק לסיוע, ותקופה זו יכולה בהחלט להיות עבורו תקופת פעילות למען החברה. "המבוגר ביותר אצלנו בגיל 81 והוא פעיל כילד צעיר", הוא אומר ומספר כי למיזם אין תקרת גיל. הוא עצמו מכיר אדם בגיל 106 שעודו פעיל מבלי להיעזר באיש.