ירידה צורך עליה

בחירתו של האלוף רומן גופמן על ידי ראש הממשלה נתניהו לתפקיד ראש המוסד, כך נדמה לי, היא עוד אחד מהרגעים האלה, במהלך המלחמה הגדולה הזאת, שמדינת ישראל עוברת, כלשונו של הרב אשכנזי (מניטו), טרנספורמציה זהותית. קפיצת שלב בתהליך המעבר מזהות אחת לאחרת ובכללה ממילא פסילה של זהות שהתגלתה כלא ראויה וכלא כשירה.

לפני 6 שנים, כאשר כיהן כמח"ט 7 התפרסמו דברי ההפצרה של גופמן לרמטכ"ל דאז רב־אלוף גדי אייזנקוט על החובה להפעיל את צבא היבשה ולא לחשוש מכך:

"הרמטכ"ל, רציתי ראשית להגיד לך שאנו מוכנים להילחם. יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח, ועיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע - ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש. פעם אחר פעם למעשה אנו מספרים לאנשים שלנו שיש כלים יותר רלוונטיים. הם פחות יהיו איתנו, וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני".

גופמן אמר את דבריו אל מול הרמטכ"ל וצמרת הפיקוד שלו, שישבה, ובגאווה זחוחה ומתנשאת צחקקה בפניו. שמות שכולנו מכירים כיום ושמחדל שמחת תורה התשפ"ד, 7 באוקטובר, הוא כתם בל יימחה מהמורשת שהם משאירים לנו. גופמן לא היה חלק מהקונספציה הזאת. למעשה הוא אתגר אותה בעקביות והשמיע קול התקפי ויוצא דופן. קול שכיום הולך ומתגלה שרק הוא יכול להוביל את מדינת ישראל לחוף מבטחים מדיני וביטחוני.

במקרה אחר, שבו לא היה מרוצה מהתנהלות צוות טנק בחטיבה עלייה פיקד, כתב ללוחמים מכתב תקיף וחד־משמעי:

"הציפייה הבסיסית מכל לוחם הינה לחתור למגע, לנוע קדימה ולהסתער באומץ לב עד כדי חירוף הנפש. אין מקום בחטיבה ללוחמים לא יוזמים, לא נועזים. אין מקום בקרבנו לפחדנות".

מפיץ מעיינות הגאולה

הרב משה צבי נריה זצ"ל, שבי"ט בכסלו, היום שבו הדברים הללו נכתבים, ימלאו 30 שנים להסתלקותו, פעל כל חייו כשליח ציבור למען עם ישראל. כל פעולתו הייתה ברוחה של תנועת החסידות שתאריך יום הסתלקותו נקשר בה, להפצת המעיינות.

אך לא רק מעיינות תורת היחיד והפרט, אלא מעיינות האומה, מעיינות התורה הגואלת, תורת רבו הראי"ה ותלמידיו, שמעניקים לכל תהליך התחייה בדורנו ערך, משמעות ועומק. הרב נריה האיר בנרו את מחשכי התחייה ופעל פעולה אדירה להפרחת השממה הרוחנית של ימי ראשית המדינה. הסיסמה שלו "ישיבות נקים בכל מקום בעיר ובכפר" הפכה ממילות השיר שכתב לעובדה ממשית - מציאותית. החזון הפך למציאות. מעיינות התורה פועמים כיום בכל פינה ברחבי הארץ. בישיבות, במכינות, באולפנות, במדרשות ובגרעינים התורניים.

התורה הזאת, היא גם זו שהעניקה ומעניקה ללוחמים דוגמת האלוף גופמן וחבריו את צדקת הדרך להילחם בעוז רוח מתוך שורשים איתנים שיונקים מתוך המעיינות העמוקים והצלולים הפועמים במעמקי הזהות הישראלית לדורותיה. רוחם של החשמונאים הגיבורים היא זו שפועמת גם בלוחמים של ימינו, ובכל מי שמבקש לצעוד בעקבותיהם. וכך כתב הרב נריה על הכוונה שצריכה ללוות אותנו בהדלקת נרות החנוכייה:

"וכל אדם מישראל המקיים מצות הדלקת נר חנוכה, מצות בית־דין־של־חשמונאי, שקיימו וקיבלו ישראל עליהם ועל דורותיהם, צריך הוא לכוון בשעת ההדלקה, שגם הוא מוכן למסירות־נפש ולקידוש־השם, כשם שעשו זאת המדליקים הראשונים, שראו מטרתם הסופית להחזיר את הקודש והמקדש לישראל - "והדליקו נרות בחצרות קודשך - ואז אור הנרות מאיר שבעתיים, זוהר בזוהר־קדומים, בזוהר נקודת האמת בלב אלה שזיכו אותנו בנרות־הללו, שזכו וזיכו בנס־חנוכה" (מאורות נריה חנוכה ופורים עמ' 80).

מבצע "עמק חברון"

בתוך דרשה קצרה שכתב הרב נריה זצ"ל לפרשת וישב, תיאר את האתגר הגדול שאיתו התמודד יוסף בשליחותו:

"כשיעקב אבינו הטיל על יוסף את שליחותו אל האחים בשכם, היה הדבר ודאי תמוה ליוסף: הלא אבא יודע על היחסים המתוחים ביני לבין אחי, מדוע הוא שולח אותי אליהם? אולם, הוא לא שאל שאלות וביצע את השליחות. האמין יוסף כי כל נשמה שיורדת לעולם נושאת איתה שליחות מיוחדת, כל אדם והשליחות שלו עלי אדמות".

"גם כשהוא נמכר כעבד למצרים, הוא תמה: למה ומדוע? אולם ברור לו שיש כאן שליחות מסויימת, ועל כן אינו מאבד תקותו־אמונתו. בעבדותו הוא נשאר בן־חורין, וגם בבית האסורים הוא נשאר מלך".

"רק בפרשת ויגש מתגלה לנו דבר השליחות: 'לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים!', 'כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם', 'וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה' (בראשית מה, ה-ח), 'שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף' (תהלים קה, יז).

"מבצע 'עמק חברון' - התוכנית האלוקית המופלאה לירידה למצרים - 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם' (טו, יג), ירידה אשר סללה דרך עליה, יצא לדרך". (נר למאור עמ' 134-135).

הרעיון העמוק שמתאר הרב נריה הוא בתמצית כל סיפור שליחותנו בעולם, כדברי הניגון החב"די הנודע: "הַנְּשָׁמָה יוֹרֶדֶת לְתוֹךְ הַגּוּף, אַךְ צוֹעֶקֶת וַי וַי וַי, אַךְ צוֹעֶקֶת וַי וַי וַי, יְרִידָה זוֹ צוֹרֶךְ עֲלִיָּה, עַד שֶׁכָּל זֶה הוּא כְּדַאי".

כל הדרכים המפותלות והמסובכות שעוברות עלינו, כיחידים וכעם, כל הירידות לתהומות וכל הנפילות שמובילות לבירורים נוקבים, ולעיתים למשברים לא פשוטים הם חלק באותו סיפור גדול של חיינו בעולם - ירידת הנשמה לתוך הגוף ושאיפתה להתעלות בחזרה לצור מחצבתה ולהעלות את המציאות כולה יחד איתה.

בתפילה ובאמונה גדולה שבחירתו של גופמן תוביל בע"ה גם לעלייה גדולה (תרתי משמע...)

עד שכל זה הוא כדאי.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר