1. נס חנוכה: מחקר-שדה מקיף ש'יצא מהתנור' ממש בימים אלה, על רקע הדיונים על חוק הגיוס, מפזר אופטימיות זהירה לגבי אפשרויות הגיוס בקרב צעירי הציבור החרדי, ובעצם נכונות להטות כתף ולהשתתף במצוות 'הכל יוצאין' (שיש בה, כפי שנטען לא פעם בטור זה, שורה של מצוות מדאורייתא ומדרבנן).
המחקר מעלה שיש בקרב החרדים קבוצה המכונה מודרנים, המגיעה מכל הזרמים ומגלה הבנה כנה למצוקת הגיוס. בניגוד לעמדת 'הבונקר' של הגדויילים והעסקונה המקצועית - ליבם נוקפם על בריחתם מקיום כל אותן מצוות הכרוכות בעצם הגיוס להצלת העם מיד צר.
ולמה נס? איפה הנס? - הנס הוא בכך שחשיפה מחקרית זו עומדת בניגוד לדברים שפורסמו כאן בשבוע שעבר, בדבר הניכור החרדי העמוק, המשווע, כלפי המדינה, עד כדי הבעת נכונות נואלת לחיות כאן - געוואלד! - תחת שלטון זר! לא ברור אם הכוונה לשלטון החמאס או אבו מאזן או אולי המלך-אביון הירדני, ושמא הנשיא א-סיסי - ובלבד לא שלטון של יהודים חילונים, ציויינים.
הנס הוא בכך שהאמת הולכת ונחשפת לאור. לא אלה צודקים ולא אלה. האמת היא כנראה באמצע, בוודאי כשהיא מאוששת על ידי המחקר הנרחב, המשתרע על פני 40 עמודים מודפסים, ושמו: 'כואב אבל פחות? - שותפות חרדית חילונית במלחמה'.
2.המחקר המרתק שעליו חתומים החוקרים ד"ר אסף מלחי ורועי לחמנוביץ, אשר פורסם בכתב עת של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מתבסס על ראיונות עומק גלוי לב על גברים ונשים חרדים (שנחשפים בו רק בשמם הפרטי ובשיוכם הקהילתי), מכלל הזרמים: חסידים (כולל חב"ד), ליטאים וספרדים. כולם יזמים חברתיים, חברי מועצה, בעלי תפקידים בעמותות, ארגונים ומוסדות חסד ואנשי חינוך ותקשורת, שבשל תפקידיהם ועיסוקם הציבורי יש לכל אחת ואחד מהם היכרות מעמיקה ורבת שנים עם קהילת המקור שלו (ליטאים, חסידים וספרדים), וגם עם הציבור החילוני והדתי־לאומי. אלה אמורים לאפיין הלכי רוח בקרב הציבור החרדי, המהווה 13.6% מכלל האוכלוסיה בישראל.
הפגם היחיד במחקר המרתק הוא במרחק הזמן מעת ביצועו בשטח - בפברואר-מאי 2024. לא מן הנמנע שהשנה ומחצה שחלפו מאז חוללו תמורות בעמדות חלק מהמשיבים. אבל בעלי המחקר מסתמכים על מה שיש ומציינים כי למדו בעת המחקר על "תחושת החירום וזיהוי הסכנה הממשית־קיומית לביטחון המדינה, שרווחה גם בחלקים מהציבור החרדי, ובפרט בציבור החרדי המודרני והמשתלב. תחושה זו יצרה חיבורים עם החברה הלא־חרדית ותחושה של 'יחד'. ועם זאת, ככל שמתרחקים מהאירועים הקשים של 7 באוקטובר, תחושה זו מתעמעמת ונחלשת, והמחלוקות שאפיינו את היחסים בין החרדים לחילונים, חוזרות ומתחדדות, ובמיוחד אלו הנוגעות להסדרי הגיוס והשירות לגברים חרדים".
3. השורה התחתונה במחקרם של מלחי ולחמנוביץ, אומרת ש"כדי לחולל תמורה מהותית בנושא הגיוס, לא די באמצעי חקיקה, סנקציות ואכיפה; נדרש גם מהלך תודעתי, חברתי וחינוכי שיהפוך את הלא מוכר למוכר, באופן שיסייע בהנחת ערך השירות והאזרחות המשתתפת". הדגש הוא ככל הנראה על תודעתי, חברתי וחינוכי".
המחקר גופו פותח בציטוט מפי יהודי חסידי: "המלחמה קירבה בין החרדים למגזר הכללי. חרדים רבים הבינו שצריך לעזור במשהו. מהבחינה הזו אפשר להיות אופטימיים".
בפרק זה מזכירים המחברים כי "אלפי מתנדבים, נשים וגברים, מכל הקבוצות והזרמים בקהילה החרדית, פעלו לסייע לחיילים בחזית ולציבור הכללי והחרדי בעורף, ללוות ולספק תמיכה וסעד חומרי ונפשי למשפחות החללים והחטופים ולמשפחות המגויסים לצבא.
"...הפעילות ההתנדבותית החרדית עומדת לכאורה בסתירה ליחס המסוייג והמתבדל שמגלים חלקים נכבדים בציבור החרדי כלפי המדינה, מוסדותיה וסמליה, וכלפי אוכלוסיות שאינן חרדיות. למרות יחס מנוכר זה, הנטוע עמוק בשורשים ההיסטוריים והתרבותיים של מערכת היחסים הרגישה בין החברה החרדית המתבדלת לבין מדינת ישראל, הפגינו חלקים בציבור החרדי סולידריות גבוהה עם הציבור המשרת והתגייסו בשבועות הראשונים של המלחמה, במהירות וביעילות, כדי לסייע ולתרום למאמץ הלאומי".
4. מימצאים חשובים נוספים: נמצאו שלושה דפוסי תרומה והתנדבות בתחילת המלחמה: רוחנית מסורתית, אזרחית, גיוס מוגבל ומצומצם לצה"ל.
המחקר: "מצאנו מתח מובנה בין הרצון לתרום ולהתנדב - לבין הצורך הקולקטיבי להמשיך ולהתבדל כדי לשמור על חרדיות מובחנת. מצאנו את המתח נוכח יותר בקרב הזרם המרכזי ופחות בקרב החרדיות המודרנית. [גם] מצאנו ביקורת נוקבת על המנהיגות הרבנית והפוליטית החרדית וגם על העסקנות, מצד חרדים מודרניים, על שלא עשו די במסגרת המאמץ הלאומי, ולא גייסו את עוצמתן אל מול גודל השעה, לקרוא במפורש לצאן מרעיתן להתגייס למאמץ המלחמתי שלא רק דרך תפילות ולימוד תורה, אלא גם בפעולות אקטיביות".
לא זו אף זו: "מצאנו ביקורת סמויה ומהוססת גם על אידיאל לומדי התורה שנשמעה מהזרם המודרני. מצאנו גם בקרב מרואיינים שהשתייכו לזרם המודרני תחושות אשמה והכאה על חטא, שהיו במינון נמוך והובלעו בתפיסות עולם רחבות יותר".
וההבחנה הברורה העולה מהמחקר: "הקהילה כקהילה והנהגתה הרוחנית והפוליטית לא תשנה את אורחותיה ועמדותיה ביחס לגיוס אך הפרט החרדי כן. שינוי יצמח מלמטה".
5. לא ניתן לסכם בטור קצר זה את כל מימצאי המחקר, אבל נביא צימוקים ממנו.
למשל: "כלל החרדים, בלי קשר למידת השמרנות או המודרניות שלהם, עסקו בתפילה ובלימוד ביתר שאת, מעבר למה שהם מורגלים בו בשגרה, ואילו קרוב לשלושה רבעים מהחרדים המודרנים סייעו לחיילים במלחמה, לעומת מחצית בלבד מהחרדים השמרנים".
מהו סיוע? התייחסה לכך אישה חרדית ליטאית מודרנית ושמה חלי, אשר זעמה על חברותיה החרדיות, שתרומתן - הסמלית, צריך לומר - למאמץ המלחמתי היתה מזערית: "נשים חרדיות מכינות עוגה לחיילים וחושבות שמגיעה להן משואה".
6. המחקר חושף כי "מיעוט מכלל המשיבים החרדים לסקר דיווחו כי מוצדקת בעיניהם הטענה שלא מוסרי שהחרדים אינם משרתים בצבא ואינם משלמים שום מחיר בחיי אדם במלחמה הנוכחית... אפשר להבחין ברגשות אשם המופנים כלפי הערכים והאתוסים החרדיים המקובלים והנורמות החרדיות המחייבות - תפיסת 'דעת תיירה' שלפיה פוסקי ההלכה מכריעים בכל תחום, ותפיסת 'תורה מגנא ומצלא'. זאת לצד רגשות אשם הנובעים מדיסוננס קוגניטיבי חריף מול הציבור המשרת. רגשות האשם האלה התבטאו סביב מחיר הדמים ההולך וגדל של הציבור המשרת, בהשוואה לציבור שלם שהוא חלק מהותי מהקולקטיב היהודי, אך אינו סובל מאבידות משום סוג".
7. הנס הוא איפוא בעצם קיומן של תזוזות לעבר הישראליות. אמנם איטיות, מעטות וחלקיות מדי, אבל בכל זאת תזוזות.