בצו ההרחקה המנהלי מיהודה ושומרון שקיבלתי בתחילת המלחמה מאלוף פיקוד המרכז דאז יהודה פוקס, הוחרג אזור אחד: צפון בקעת הירדן - שם הותר לי לפליטה להתגורר ולהתהלך כאדם חופשי. עד אשר תסתיים תקופת ההרחקה החלטנו לעבור לישוב משכיות - יישוב קהילתי וחם בבקעה.
אחרי שתורנות השמירה ברמת מגרון ירדה ממני והתחלתי לישון טוב מדי בלילות, פניתי לכמה בעלי חוות באזור והצעתי שאגיע לעזור בשמירות. הצעתי כך הסתבר, התפרצה לדלת פתוחה. רבים מהחוואים שיוועו לכוח אדם נוסף בלילות, וחלקם אף הגיעו למצב בו חילקו את השמירה בפעמים רבות שווה בשווה בינם לבין נשותיהם. אחד הולך לישון בצאת הכוכבים וקם בחצות, והשני מושך ככל הניתן עד השעות הקטנות של הלילה ומבצע החלפה.
הייתי מגיע פעמיים-שלוש בשבוע, שומר כמה שעות בתחילת הלילה ומאפשר לבעל החווה לאגור כוחות ליום הפעילות הבא. ששת חודשי הצו תמו ואני שבתי הביתה לרמת מגרון, רק בשביל לקבל כעבור שלושה שבועות צו חדש לחצי שנה נוספת. חזרנו לבית במשכיות שאת חוזה השכירות עליו אפילו לא ביטלנו מחשש מהתרחיש הזה בדיוק. הרמתי שוב טלפון לאחד מבעלי החוות ועדכנתי שלצערי חזרתי שוב לגזרה, אבל לפחות אוכל להמשיך לעזור להם בשמירות. תשובתו הייתה: "אשריך, אבל ב"ה אנחנו מסודרים השבוע". החלטתי לבדוק עם בעלי חוות אחרים אולי שם זקוקים לעזרה, אבל כולם השיבו "וואלה כרגע לא צריך, יש איזה יהודי מבית שאן שתופר לנו מתנדבים ללילות. נעדכן אם יהיה שינוי פתאום". עד סוף ההרחקה לא קיבלתי אפילו טלפון אחד.
כשפגשתי את איתן ז"ל בערב גיבוש של מערכת 'עולם קטן' כמה שבועות לאחר מכן, הוא התעניין כיצד אנו מתמודדים עם הגלות שנכפתה עלינו וסיפר בדרך אגב כי "אנחנו גם משתדלים לעזור קצת לחוות כאן בבקעה". חודשים ארוכים חלפו עד שחיברתי בין המשפט הקצר ההוא שזרק לי איתן בענווה ובפשטות - ליהודי ההוא מבית שאן עליו סיפרו החוואים שהצליח לספק לכולם מענה מתנדבים קבוע לאתגר השמירות.
מותו הטראגי של איתן ז"ל כשעמד על משמרתו בהגנה על ההתיישבות החלוצית בבקעה, חשף לעיני הציבור את תפקידם הקריטי והמשמעותי של מתנדבי הגבעות והחוות. אלו שנמצאים במעגל השני של המערכה על הארץ, אך בלעדיהם שום דבר לא היה מחזיק מעמד.
אז אחרי שעסקנו כאן בפעמים רבות בפועלם של תושבי הגבעות והחוות, זאת ההזדמנות להעלות על נס את חלקם של שותפיהם לדרך.
נתחיל מרקע כללי למי שלא מכיר. כל גבעה או חווה בתחילת דרכה מונה לרוב משפחה אחת או שתיים וגרעין של ארבעה-חמישה בחורים. אלו בחורים שמתגוררים באופן מלא בנקודה, נושאים באחריות לתפעול המקום ולמעט חופשות מפעם לפעם וביקורים אצל ההורים נמצאים באופן קבוע בשטח. יום כיפור, ליל הסדר, פורים או כל זמן אחר, המחויבות שלהם תהיה קודם כל לגבעה. הם מכונים "קבועים" בסלנג המקומי. אלא שגם עם שישה או שבעה קבועים, כמות שמרבית הנקודות יכלו רק לחלום עליה, קשה מאוד להחזיק לאורך זמן בלי עזרה נוספת מבחוץ. לשם כך מחזיקה כל נקודה גרעין של עשרות מתנדבים מישיבות או אולפנות שמגיעים בתדירות משתנה ונותנים יד. זה יכול להיות כל לילה, פעם בחודש או בחופש הגדול, אבל הגעתם נותנת לבעלי הנקודות אוויר לנשימה ובעיקר מאפשרת להתפתח מעבר לניהול השוטף. המשוואה היא פשוטה: רועה צאן שעבד עד לשעות החושך, שמר שליש מהלילה וקם עם אור ראשון אל המרעה, יישחק מהר מאוד ובקושי יצליח לשמור על השגרה. לעומת זאת אם השמירה בלילה או כמה מרעים בשבוע נחסכו ממנו, הוא יוכל להפנות את כוחותיו לטובת משימות נוספות ולהמשיך כך לאורך שנים. וזה לא רק זה. עיבוד שטחים חקלאיים חדשים, גידורים, בנייה או הקמת אתרי טבע למטיילים הם דברים שדורשים כוח אדם רענן, וכמה מתנדבים שמגיעים יומיים בחודש לחווה למשימות כאלה יכולים להזניק את המקום עשרה צעדים קדימה.
אין ספק שלהתגורר בנקודות ההתיישבות עצמן זהו דבר שטומן בחובו אתגרים לא פשוטים, אך גם המתנדבים שעורכים גיחה מעת לעת נאלצים להקריב מעצמם לא מעט. לוותר על שבת חופשית בבית, להיטלטל בטרמפים לגבעה ב11 בלילה, לשמור שעתיים ולקום עם אור ראשון כדי לחזור לתפילת שחרית בישיבה ולהתמודד עם תנאים פיזים קשים שלא מתאימים לכל נער. אני רואה אותם בכל שנה את המתנדבים החדשים שמצטרפים. לרוב בכיתות י'-יא', עם מוטיבציית שיא וברק בעיניים שמבקשים לשלב את יישוב הארץ יחד עם לימוד התורה בישיבה. אחדים מהם יצטרפו בהמשך כ"קבועים" לאחת הגבעות, אבל רובם יתנו במצטבר כמה עשרות ימי התנדבות בשנה וימשיכו הלאה בחיים. לא מעט פעמים קבלו באוזניי תושבים בגבעות על התחלופה התמידית שיש בקרב המתנדבים שלא נשארים לרוב יותר מכמה שנים, אולם השבתי להם שמבחינתי זה מדהים. לא לכל אחד מתאים "לחתום קבע" לכל החיים, אבל גם צה"ל הגדול בסוף חי על הלוחמים הסדירים שמתחלפים כל כמה שנים, נותנים את שלהם ומעבירים את המושכות לבא בתור.
לאחרונה אנחנו עדים ב"ה ליותר ויותר אנשים שמגיעים להתנדב. אבות לילדים שמבקשים להוריד מנטל השמירות, בחורים מישיבה מסויימת שמגיעים לשבת ומודיעים לתושבי המקום שהשבת הם יכולים לקחת חופש מכל המטלות ואפילו ישיבות שלמות שמגיעות ליום עבודה מלא. בעונת החריש שבעיצומה אנו נמצאים כעת, זה אוצר יקר מפז. בלי לעבוד חודשים על כל שדה, אתה פשוט פותח פס זורעים או מסקלים ומכשיר ביום אחד עשרות דונמים חדשים לגידולים חקלאיים. גם לגידור שטחי המרעה התגייסו המוני מתנדבים. מי שנסע בכבישי יו"ש בשבועות האחרונים נתקל מן הסתם בעשרות בני נוער מזיעים בצד הכביש, סוחבים בידיהם רשתות ברזל לאורך קילומטרים וקובעים את הגבול היהודי החדש.
החידוש שנולד בחצי העשור האחרון הוא שכל יהודי יכול לקחת חלק בישוב הארץ. לא רק כאלו שביכולתם לעזוב הכל ולעמוד בחוד החנית, אלא גם "אנשים מן הישוב" שמתגוררים בבתים בורגניים. התופעה הזו הולכת וגדלה וכמי שזוכר את הימים שהיינו לבד בשטח אני עומד ומשתאה בכל פעם מחדש. פרופסורים, אבות לילדים, עורכי דין או קצינים בקבע, חוזרים לימי העוזי והדובון ומגיעים פשוט לתת יד בנקודות התיישבות חדשות כאחרוני הצעירים. נותנים את שלהם, כל אחד כפי יכולתו, ומלבד התועלת הפיזית מביאים עמם זריקת מרץ משמעותית לתושבים להמשיך קדימה.
מי מבין הקוראים שטרם מצאו כיצד לקחת חלק בישוב הארץ, מוזמנים גם אתם להצטרף. יש לכם ערב פנוי? שימו בגדים חמים, צרו קשר עם הגבעה או החווה הסמוכה למקום מגוריכם, תביאו סיר מרק ושלחו את התושבים להשלים כמה שעות שינה. אם איתן ז"ל שניהל חצי עולם על הראש הצליח עם אהבת הארץ שפיעמה בו לשמור בלילות ואפילו להוציא מרעה בימים גשומים כשלא היה מישהו אחר, כל אחד מאיתנו יכול למצוא את חלקו.
אבדה גדולה איבדנו בסוף השבוע שעבר, אך מורשתו של איתן תמשיך לפעם בלבבות כולנו. נוח בשלום על משכבך, כעת הגיעה כנראה השעה להעביר את השרביט לדור הבא. במקומך יבואו בעז"ה אלפי יהודים ללחום ולכבוש עדי עד.