'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן'. רבים וטובים נוהגים לצטט את דברי רש"י במקום: ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף.
צדיקים מבקשים לישב בשלוה. אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם-הזה?! מקור דברי רש"י הוא בדברי רבותינו בבראשית-רבה.
אך דומה כי, מבלי להמעיט בקפיצת רוגזו של יוסף על אביו, דבריו אלה מעמידים בצל את דברי רש"י לפסוק בן שבע המלים הפותח את פרשתנו, שהם לדברי רש"י, העיקר. כי פסוק זה מדבר על פרשת ההתיישבות של יעקב-אבינו ובניו בארץ-ישראל. סוף סוף 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו', בארץ-ישראל, ארץ בה מתקיימים מגורי אביו יצחק. יצחק-אבינו אמנם נצטווה 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ' [בראשית כו,ב], עשה שכונה, השכן שכינה, אך הגם שזרע, בנה וחפר בארות, עדיין חש כגר בארץ. 'לשכון' הינו מצב-ביניים בין 'לגור' ל'לישב' [רש"ר הירש].
'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו', ולא בארץ ישיבת אביו, עד שבא יעקב-אבינו ובניו, שחשו כאדוני הארץ ומיישביה. התיישבות שהחלה עוד במגורי סבו, אברהם-אבינו. עתה אחר שסיים ישראל-אבינו, הן עם עשו-אחיו והן על לבן-חמיו, פנוי הוא למצוות ישוב ארץ-ישראל. 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן' - אומר רש"י: אַחַר שֶׁכָּתַב לְךָ יִשּׁוּבֵי עֵשָׂו וְתוֹלְדוֹתָיו בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, שֶׁלֹּא הָיוּ סְפוּנִים וַחֲשׁוּבִים לְפָרֵשׁ הֵיאַךְ נִתְיַשְּׁבוּ, וְסֵדֶר מִלְחֲמוֹתֵיהֶם, אֵיךְ הוֹרִישׁוּ אֶת הַחוֹרִי[דברים ב,יב], פֵּרַשׁ לְךָ יִשּׁוּבֵי יַעֲקֹב וְתוֹלְדוֹתָיו בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה, כָּל גִּלְגּוּלֵי סִבָּתָם, לְפִי שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם לְהַאֲרִיךְ בָּהֶם. וכמו שמבהיר בעל 'שפתי חכמים' - לא בא הכתוב למנות תולדותיו של יעקב, אלא בא לפרש ישובו וישוב תולדותיו היאך נתיישבו. לכן הפרשה אינה פותחת ב'אלה תולדות יעקב', אלא ב'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן', כי התיישבות בית-ישראל בארץ-ישראל היא העיקר.
כמובן, גם בהתיישבות, יש סיבוכים. יש ואהבה יתירה מקלקלת את השורה. אהבתו היתרה והעדפתו של יעקב את בן זקוניו, יוסף, מזה, גרמה לקנאתו ולשנאתו על ידי אחיו, מזה. די בכתונת פסים כדי לשנות את ההיסטוריה. לאלה התווספו כאש בשדה קוצים, חלומות מלכות גדולים של האח הקטן, שלא היו מקובלים, בלשון המעטה, על אחיו הגדולים. אחים שראו בכך מזימה ומאבק יסודי ועקרוני, על מי יכלל בבית-ישראל, ומי עלול כבדורות הקודמים, להישאר בחוץ, כקליפה, כדברי המלבי"ם. [מעין ועדת קבלה...]. לעומתם זועק יוסף, האח הקטן, 'אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ! פני לשלום! הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים? ' ובוודאי הרהר, הרועים הם לרוע או כמוני לשלום?
מיד אחר הפסוק הראשון, נפרשים לפנינו אירועים מתגלגלים על פי רצון 'קורא הדורות מראש', כבדרך הטבע. אירועים המביאים לקיום דבר ה' אל יעקב-אבינו: 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה', כחלק מקיום ההבטחה האלוקית לאברהם: 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה' וגו'. אירועים אלו מתנהלים כשהמילה היסודית 'וישב' מבהירה לנו את המהלך ומופיעה בהם שלוש פעמים. 'וַיֵּשֶׁב' הראשון הוא 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן', בו פותחת הפרשה, עד ל'וישב' השני, הכולל אירועים מרתקים וכואבים עד הירידה למצרים, בה נאמר: 'וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד [בראשית מז,כז]. ומשם ל'וישב' השלישי, 'וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו'... [בראשית נ,כב].
בני-יעקב אחר שיצאו ממצרים לקבור את יעקב אביהם 'בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן', לא חשבו להישאר בארץ-ישראל, אלא העדיפו לרדת ולשוב כולם למנעמי גלות מצרים בארץ-גושן, שהרי מלבד כל מנעמיה, אף תורה בישיבת 'נווה-יהודה' נשמעה בה, ולכן, 'וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו'... [בראשית נ,כב]. לכאורה, לו היו נשארים בארץ אחר קבורת יעקב-אבינו, היו חוסכים את מאות שנות השיעבוד, אך כידוע נסתרות דרכי ה'. יש אפוא, 'וַיֵּשֶׁב' הנובע ממצות ישוב הארץ, ויש 'וַיֵּשֶׁב' שכולו אומר השתקעות בגלות. מכאן והילך, הייתה הפסקה בהתיישבות בית-ישראל/עם-ישראל בארצו, עד אשר ישובו בני-ישראל אחר צאתם ממצרים לפרשה העיקרית אחר מתן-תורה וארבעים שנות המדבר, הלא היא פרשת ההתיישבות וההתנחלות של עם-ישראל בארצו, כיבוש ויישוב הארץ בהנהגת יהושע, לאורכה ולרוחבה, עד לסיום כיבושה על ידי דוד המלך, בכיבושה וישובה של ירושלים.
נשוב אפוא לפרשת ההתיישבות וההתנחלות של האבות ותולדותיהם, לְפִי שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם לְהַאֲרִיךְ בָּהֶם, כלשון רש"י. 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן'. כרום מעלתם הבלתי מושגת של אבותינו מבחינה רוחנית, כך גם היו רגליהם נטועות עמוק בקרקע המציאות, להעלות את החולין ואת כל ענייני היום-יום בארץ-ישראל לדרגה של קדושה. ידעו הם בנוסף שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון [אבות, ב, ב]. אבותינו היו מעורים ביותר בחיי המעשה, וטיפלו בנכסי דניידי לו זכו, לשימור ההתיישבות והאחיזה בארץ המובטחת להם ולזרעם אחריהם.
אחיזה בעזרת שטחים נרחבים לבתים ומרעה, ובעיקר בעזרת מקנה וצאן רב עד למאוד. על יעקב-אבינו נאמר: 'וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים' [בראשית ל,מג]. אמנם הגמרא ביומא אומרת על יעקב-אבינו, שזקן ויושב בישיבה היה, אבל אחר ארבע-עשר שנותיו בישיבת שם ועבר, יעקב התמחה ועבד במשך שני עשורים בארם, בגידול צאן ובקר, בבית-לבן, תוך התמחות בגנטיקה-זואולוגית ייחודית ומהפכנית, באמצעות קילוף המקלות העומדות בסמוך לשקתות המים ועוד. 'וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים'[בראשית לא,יא].
עתה שב הוא ארצה, ואחר שנתן דורון מכובד לעשו, שלח אותו יעקב מארץ ישראל שעירה, ומעתה עסוק היה בהתיישבות. ב'וישב'. 'פינוי בינוי', פינוי - עשו אחיו שעירה, ובינוי - בניין ההתיישבות של יעקב ובניו, של בית-ישראל. אומר הספרי: כשנתן הקב"ה לאברהם-אבינו את הארץ, לא נתנה אלא כמות שהיא, עמד יעקב והשביחה. ואומרת הגמרא בשבת 'וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר' [בראשית לג,יח]. אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. זוהי הסתכלות אורבנית כשל אדריכלי ערים, אך יעקב-אבינו מעבר לראיה הרחבה של צורכי המקום, גם יזם, גם תכנן וגם עבר היישר למימוש וביצוע.
פעילותו הרחבה עושה יעקב אבינו בעזרת תולדותיו. ואכן אנשי החוות היקרים של ימינו אלה, גם הם תולדותיו, ממשיכי דרכו של יעקב-אבינו, המקים ושומר על מרחבי ההתיישבות. יעקב בונה בית ' וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת' [בראשית לג,יז]. לא רק בונה, אלא גם קורא למקום בשם. כשם שאברהם-אבינו קורא בשם לבאר-שבע, וכשם שיצחק-אבינו קורא בשמות לבארות שחפר וכך יעקב-אבינו. אומר הרד"ק, שקריאת שם למקום, זה היה אות גדול לירש את הארץ, שהיה מקובל כל מה שהיה אומר וקורא שם למקום! והיה כן: [בראשית כא, לא].
כלומר, קריאת השם על ידי אברהם מראה אף היא על היאחזות בארץ. על פי דבריו של הרד"ק, קריאתו של יעקב למזבח בשם מעידה אף היא על כוונתו בפעולותיו הראשונות, קודם כל להכות שורשים בארץ ישראל. זכורני כשהיינו בתחילת הדרך בבניית 'אחוזת ברכפלד' במודיעין עילית, הצגתי בפני מו"ר, ראש-ישיבת 'מרכז הרב', רב אברהם שפירא זצ"ל, את תוכנית השכונה עם שמות הרחובות. שמחתו הייתה רבה מאוד בציינו, שקריאת השם לרחובות מורה על הכאת השורשים במקום, כדברי הרד"ק.
יעקב אבינו קונה שדה בשכם, לכן בפרשתנו שולח הוא את בניו לרעות את צאנו במרחבי העיר שכם, מרחק גדול מאזור חברון בה הוא נמצא. יש משמעות גדולה לכל גאולת קרקע. אומר הרמב"ן: יעקב לא רצה להיות אכסנאי בעיר, אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו. לכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה [נקרא] להחזיק בארץ. והמעשה הזה היה רמז, כי המקום ההוא ייכבש לפניו תחילה, טרם שהוריש את יושבי הארץ מפני זרעו. ובהמשך הוסיף, אבל רבי אברהם [אבן-עזרא] אמר, שהזכיר הכתוב את קנית השדה בשכם על ידי יעקב-אבינו, להודיע כי מעלה גדולה לארץ-ישראל, ומי שיש לו חלק בה, חשוב הוא כחלק העולם-הבא.
יעקב ובניו עסוקים היו בכיבוש הארץ וביישובה. אומר המדרש, כשהלכו בני יעקב שכמה [לשכם] לרעות את צאן אביהם, ועמדו שם וישבו שם, אמרו הגויים: לא די שהם הרגו את כל אנשי שכם, אלא עוד יורשים את ארצם?! [הרצחת וגם ירשת?!]. נתקבצו כולם ובאו עליהם להורגם. קפץ יהודה לישובו של מלך-תפוח, והרגו..., ולא היה להם לעמוד אלא לנוס, ובני יעקב רדפו אחריהם, והרג יהודה מהם ביום ההוא אלף איש. וממשיך המדרש שמשם המשיכו לגעש עד שביום השישי נתקבצו כל האמוריים ועשו שלום עם יעקב, ונתנו להם מס... ומאז נשארו בשלום עם האמורי. [ילקוט-שמעוני קלג].
כל העיסוק הזה בחיי המעשה, בישובה של ארץ-ישראל, לא הפריע לו ליעקב-אבינו, לבוא שלם בתורתו. 'ויבא יעקב שלם עיר שכם', שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. [רש"י ג,יח]. אגב יהודה בשלב מסוים, בשל מקנהו הפרטי הרב, ירד והתנחל בשפלה, ככתוב: ...'וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה [בראשית לח,יב]. אומר רש"י: ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו. ומרחיב הרמב"ן, שהיה יהודה עולה לשם תמיד... שהיה יהודה גדול בארץ והיו מתקבצים לו שם לעשות משתה בעת הגיזה, כמשתה המלך, והיו העניים הולכים שם...
וכמו שמדגיש הפסוק, 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו...', כי אף יצחק מחד ענק רוח, ומאידך היה מעורה בחיי המעשה והיה לו רכוש רב, עד שאומר לו אבימלך מלך גרר: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד'. ועוד נאמר עליו 'ויזרע יצחק' [בראשית כו,יב] מובא בתוספתא: דוסתאי בן רבי ינאי אומר משום רבי מאיר, הרי הוא אומר ביצחק 'וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. [בראשית כו,כד]. דרש יצחק, הואיל ואין הברכה שורה אלא במעשה ידיי, עמד וזרע, שנאמר: 'וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'' [ברכות פ"ו]. יצחק-אבינו חפר בארות ונתן להם שמות. 'וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד', עד שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך. כי הברכה מצויה אף בזבל פרדותיו. [בראשית-רבה סד,ז]. ואומר הספרי: עמד יצחק והשביחה [את ארץ-ישראל], [דברים ח].
וכמובן אברהם-אבינו, סבו של יעקב. הרי בפרשת אברהם ולוט, הארץ לא יכלה לשאת את מקניהם. כחלק מההתיישבות ומימוש הבטחת הבורא לארץ אף רכש בכסף מלא את שדה עפרון, לקבר לאבות ואימהות האומה. להבטחת ההתיישבות אף היה עמו כידוע צבא מיומן, ככתוב ' וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת...' [בראשית יד,יד], חיילים עם ניסיון צבאי של לוחמה נגד אותם מלכים אחריהם רדף להצלת לוט, בן אחיו.
ומספר דברי-הימים עולה שגם שבט אפרים בנו של יוסף, הגם שנולד וגדל במצרים עסק בישוב הארץ. בני אפרים ירדו לקחת את מקניהם אשר בארץ-כנען, ואגב כך רבו עם אנשי גת ילידי הארץ. בני אפרים נהרגו, אך 'שארה' הלוא היא בת אפרים, [דברי-הימים א, ז,כד], בונה באותה הסביבה לא פחות משלוש ערים, את 'בית חורון התחתון ואת העליון', והשלישית היא כשמה 'אזן שארה' שאנו מכירים כיום ככפר בית-צירה שנמצא בין מבוא-חורון ומודיעין-עילית. גם מכיר, בנו של מנשה, נכדו של יוסף, מיישב היה את חבל הגלעד. ובעצם מפעל ההתיישבות לא פסק, גם כשבני יעקב ירדו מצרימה, ובעיקר על ידי בני יוסף שהיה כידוע מאוהבי ארץ ישראל, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בבנות צלופחד, ובבקשת משה-רבנו שחצי שבט מנשה יקבל נחלה בעבר-הירדן המערבי, וחציו, השני יישאר בעבר הירדן המזרחי, וכך, באמצעות קשר חיובי בין חלקי שבט מנשה, אוהבי ארץ-ישראל, יישמר הקשר של ראובן וגד עם שאר שבטי ישראל.
אומר רבי-יהודה-החסיד בפירושו לתורה, שאביו, היה מוכיח מספר דברי הימים, שכל זמן שהיו ישראל במצרים, היו לעמים הולכים לארץ-ישראל על קרקע יעקב אבינו, והיו בונים שם כרכים/ערים. ואומר רבי יהודה החסיד, שהוא סבור שדווקא זרע יוסף היו עושים כן, כי להם היה רשות מאת פרעה, מחמת כבוד יוסף, שהה נוהג בהם כבוד לתקן ולחזק את ירושתם, והיו מושיבים בהם דיורים, [דירות להשכרה...], ופורעים להם מס.
האבות לא הסתפקו ב'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' - כדי שתהא נוחה להיכבש בעתיד על ידי בניו, אלא הכו שורשים בארץ, גאלו קרקעות, בנו בתים, פיתחו את ההתיישבות בארץ-ישראל, הרחיבוה ונאחזו בה, תוך שהם נעזרים רבות, בעזרת המקנה והצאן הרב לו זכו מאת הבורא. וב"ה, מעשה אבות סימן לבנים.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחא אינטרנשיונל