חובת הגיוס של שבט לוי ותלמידי ישיבות

לקראת ימי חג החנוכה הבאים עלינו לטובה, שבהם הכוהנים החשמונאים הובילו את המלחמה ביוונים, אעסוק בשאלת גיוס בני שבט לוי ובני הישיבות.

השאלה

שמעתי שבני הציבור החרדי טוענים שבחורי ישיבה פטורים משירות בצבא מפני שהם נחשבים כמו בני שבט לוי שהקדישו עצמם ללימוד תורה ולא הסיחו את דעתם לשום עניין אחר. ואף שרבים מבני הציבור החרדי אינם מצאצאי שבט לוי, כל אדם מישראל יכול לבחור לנהוג כבני שבט לוי, וכפי שכתב הרמב"ם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר: בירך ה' חילו. והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם - הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוויים. הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג).

שתי טעויות

שתי טעויות יסודיות ישנן בעמדה הטוענת שבני שבט לוי לא נטלו חלק במלחמות ישראל: א) בפועל, רבים מאוד מבני הכוהנים והלוויים היו שותפים במלחמות ישראל כשאר כל החיילים, ומהם גדולי הצדיקים כבניהו בן יהוידע. ב) יתרה מזו, לפני שהכוהנים והלוויים השתתפו במלחמות כלוחמים רגילים, הם הובילו את חיילי ישראל במלחמתם: במסגרת כהן משוח מלחמה, כנושאי הארון שיצא עם הלוחמים, כמריעים בחצוצרות, כשוטרים שאחראים על הפטורים מגיוס וכשוטרים שמענישים בחומרה את הבורחים מהמערכה. במילים אחרות, הם שימשו כ'חיל רבנות צבאית', 'חיל חינוך', 'משטרה צבאית' ו'פרקליטות צבאית', ולאחר מכן עוד השתתפו כלוחמים רגילים. אם כן בפועל הם היו שותפים במלחמות יותר מכל שאר השבטים.

כיוון שהנזק הנגרם מטעות בסוגיה חשובה זו חמור מאוד, וכדברי חכמים: "ששגגת תלמוד עולה זדון" (אבות ד, יג), ארחיב בביאור יסודות אלו.

כוהנים ולוויים השתתפו במלחמות

בפועל, כוהנים ולוויים השתתפו כלוחמים במלחמות ישראל. וכן מצינו שבעת המלכת דוד למלך על כל ישראל, נשלחו לחברון "ראשי החלוץ לצבא" כנציגי שבטי ישראל, ובכללם לוויים וכוהנים, שנאמר: "ואלה מספרי ראשי החלוץ לצבא, באו על דויד חברונה להסב מלכות שאול אליו, כפי ה': בני יהודה נושאי צינה ורומח - ששת אלפים ושמונה מאות חלוצי צבא. מן בני שמעון גיבורי חיל לצבא שבעת אלפים ומאה. מן בני הלוי - ארבעת אלפים ושש מאות. ויהוידע הנגיד לאהרון, ועימו שלושת אלפים ושבע מאות… (וכן נספרו שם לוחמים משבטים נוספים) כל אלה אנשי מלחמה…" (דברי הימים א' יב, כד-לט).

בניהו בן יהוידע הכהן - שר הצבא

יתרה מזו, מצאנו שבניהו בן יהוידע היה שר הצבא של שלמה המלך, היינו המפקד העליון, שנאמר: "ובניהו בן יהוידע על הצבא" (מלכים א' ד, ד). והוא היה כהן, שנאמר: "שר הצבא… בניהו בן יהוידע הכהן ראש, ועל מחלוקתו עשרים וארבעה אלף" (דברי הימים א' כז, ה). ולא ייתכן שהגיע לכך בלא שהיה מקובל שכוהנים משרתים בצבא כלוחמים. עם הזמן בניהו התגלה כלוחם עז ומנהיג דגול, ונבחר לעמוד בראש הצבא. בכך המשיך בניהו את מורשת אביו יהוידע, שהיה מפקד על הלוחמים הכוהנים בצבא ישראל, וכאמור השתתף בהמלכת דוד, כפי שנאמר בדברי הימים (א' יב, כד). וכן ביארו שם רש"י, רד"ק, מצודות דוד ומלבי"ם.

על בניהו בן יהוידע אמרו חכמים (ברכות ג, ב) שיחד עם היותו גיבור ושר צבא, היה ראש הסנהדרין. עוד נאמר עליו: "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים מקבצאל, הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבֹאר ביום השלג" (שמואל ב' כג, כ). דרשו חכמים: "'בן איש חי' - שאפילו במיתתו קרוי חי. 'רב פעלים מקבצאל' - שריבה וקיבץ פעלים לתורה. 'והוא הכה את שני אריאל מואב' - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. 'והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג' - יש אומרים שביום קר שבר את הקרח וירד לטבול. ויש אומרים שלמד במסירות נפש גם בימים קרים מאוד" (ברכות יח, ב).

הרי שהיותו גיבור עצום לא פגע בגדולתו בתורה, אלא להפך.

היו משתתפים גם במלחמות רשות

מכמה דיונים בתלמוד למדנו שהכוהנים יצאו למלחמה יחד עם שאר הלוחמים מכל השבטים: הלכה היא שלוחם שנשא אישה פטור ממלחמת רשות בשנה הראשונה לנישואיו. ואולם אמרו חכמים במשנה (סוטה מג, א) שאם אירע שכהן גדול נשא אלמנה, או שכהן הדיוט נשא גרושה, כיוון שאין אלו נישואים כשרים, אין נישואים אלה פוטרים אותם ממלחמת רשות בשנה הראשונה. הרי שהכוהנים היו יוצאים להילחם גם במלחמת רשות.

הלכה נוספת ישנה לגבי חיילים, שבשעת הדחק במלחמת רשות הותרה להם 'אשת יפת תואר' (רש"י דברים כא, י). ואולם הגמרא (קידושין כא, ב), מעלה ספק אם גם לכוהנים שיצאו למלחמת רשות 'אשת יפת תואר' מותרת, או שמא מפני ההגבלות שיש עליהם בנשיאת גיורת, אשת יפת תואר אסורה להם. שוב למדנו כבדרך אגב שברור לחכמים שכוהנים השתתפו במלחמת רשות.

הפוטרים מחובה אך מסכימים שיש מצווה

אומנם יש שלמדו מהרמב"ם הנזכר לעיל ששבט לוי אכן אינו חייב גם במלחמת מצווה, אלא שבני שבט לוי יכלו להתגייס בהתנדבות, וכפי שנהגו צדיקי הכוהנים כבניהו בן יהוידע, ולכן דנו חכמים בדיני כהן שנמצא במלחמה. כך כתבו הרב טיקוצ'ינסקי (התורה והמדינה ה-ו, 'שחרור בני הישיבות מגיוס'), הרב ראובן כץ (שער ראובן עמ' סג-סט), הרב שלום משאש (שמ"ש ומגן ג, יורה דעה כ), הרב נריה (מאורות נריה, ישראל במדינתו עמ' 92-91), הרב ז'ולטי (משנת יעב"ץ שביעית ויובל יג, יב), הראשון לציון הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי הלכות שבת ה, קח, ג), הרב חיים קנייבסקי (דרך אמונה באו"ה לרמב"ם שמיטה ויובל יג, יב).

הקושיות על דבריהם

אולם קשה מאוד לקבל את דבריהם, שכן אמרו חכמים במשנה: "במלחמות מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה מד, ב). מלחמת מצווה היא מלחמה להצלת עם ישראל מיד אויביו. ואם הכול יוצאים, ברור שבכללם גם כוהנים ולוויים, שהרי אף למלחמת רשות למדנו שהיו יוצאים. ואם אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים, כל שכן שהכוהנים והלוויים היו יוצאים. יתרה מזו, קשה לבטל מצווה גדולה מהתורה על סמך דברי הרמב"ם שנאמרו בסגנון של דברי מוסר ואגדה.

ביסוס העמדה שחייבים להתגייס

אכן רבים כתבו שהלוויים והכוהנים היו חייבים להשתתף במלחמת מצווה, ולא העלו על דעתם שלפי הרמב"ם הם פטורים. וכן כתב הרד"ק (שמואל ב' כג, כ), ש"כשציווה הקדוש ברוך הוא להילחם בשבעה גויים, ובשאר האומות המצרות לישראל, לא חילק בין כוהנים לישראל", שכולם חייבים במצווה. והוסיף (מלכים א' ב, כה) שאף שאסור לכהן להיטמא למתים, "מותר לכהן להילחם במלחמות מצווה ולהיטמא, לפיכך נתנוֹ שלמה (לבניהו הכהן) שר צבא".

וכך כתבו הרב יוסף אלקלעי (אמר יוסף הלכות מלכים ז, ד, נפטר בשנת תקע"ח); הרב יהודה גרויברט (חבלים בנעימים א, קלב, תרכ"א-תרצ"ח); הרב אהרן לוין הי"ד (אבני חפץ צ, ז-ח, תר"מ-תש"א) ושו"ת השבי"ט (ד, יד), שאף כוהנים ולוויים חייבים במלחמת מצווה.

וביאר מרן הרב קוק (שבת הארץ יג, יב, א) שדווקא ממלחמה פרטית הלוויים פטורים, כגון "ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בזה", אך במלחמת כלל ישראל כל בני שבט לוי והכוהנים חייבים. וכך כתב הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח, כא; ט חושן משפט ג). ולחידושי הגרי"ז (סוטה מג, א) שבט לוי חייב במלחמת מצווה, אך מגייסים אותו רק כשיש צורך בכך. וכעין זאת כתב ציץ אליעזר (ג, ט, א), שמגייסים את שבט לוי במצב של פיקוח נפש ממשי.

אומנם במלחמה על כיבוש הארץ, כיוון שבני לוי לא קיבלו נחלה, בני שבט לוי היו פטורים מלהשתתף כלוחמים רגילים, אלא רק ככוהנים שמעודדים את הלוחמים וכשוטרים שאוכפים את חוקי המלחמה. אך במלחמת מצווה כעזרת ישראל מיד צר, חייבים. כך כתבו הרב דוד כהן - 'הנזיר' (איגרת מלחמה ושלום עמ' כח), הרב מי"ל זק"ש (הובא ב'משפט הצבא בישראל' עמ' צב) והרב יהודה גרשוני (תחומין ד, 'על הגבורות ועל המלחמות' ח).

החרדים אינם נחשבים כבני לוי

נוסף על כך, בני הציבור החרדי אינם לוויים וכוהנים, וגם הלוויים והכוהנים אינם משמשים בעבודתם כפי שהיו בזמן המקדש. ואם מצד שכתב הרמב"ם שכל מי שנדבה רוחו לכך יכול להיחשב כבן לוי, הרי שהרמב"ם כתב שלשם כך על המתנדב להקדיש את כל ישותו ללימוד התורה בלא שום שיור. וכלשונו: "אשר נדבה רוחו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו… ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם - הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים…".

בעזרת השם בטור הבא אמשיך ללבן סוגיה זו ואתייחס גם למלחמת החשמונאים.