לפני שנים אחדות הצעתי למכר חרדי דברים בשאלת חובת יציאתם של תלמידי חכמים למלחמת מצוה. לא הבעתי רחשי לב. הבאתי מקורות לאישוש דעתי, הן ממקרא, והן מדברי חכמים בהלכה, בפרשנות המקרא ואף מדברי חכמי תקופתנו.
כעבור ימים אמר לי, יפה מאד, אולם הרב שלי חושב אחרת. בדורות האחרונים מתחנכים רבים לחשוב כי משהוכר אדם כגדול בתורה, הוא יוכל לומר את כל אשר בדעתו ואיננו חייב לבסס את דבריו.
מי שמפקפק בהם הריהו "חסר אמונת חכמים". הוכחות לדבר הלכה חייבים הכל להביא, אולם במה שנוגע להשקפה- (השקופע) אין לתבוע הוכחות.
זו אינה דרך תורה. כך נכתב בפרקי אבות (פרק ה משנה טו): "ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה ספוג שהוא סופג את הכל משפך שמכניס בזו ומוציא בזו משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת".
ברטנורא ביושבים לפני חכמים - לעיל, בארבע מדות בתלמידים, איירי בענין הזיכרון והשכחה, והשתא מיירי בענין הסברא הישרה וברירת הדבר הצודק מהבלתי צודק:
ספוג - הוא סופג את המים, בין עכורים בין צלולים, כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כח לברור האמת מן השקר:
נפה:.כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל:
רמב"ם [יד] דימה האיש הזכרן, אשר יזכור כל מה שישמע, ולא ידע להבחין הנכון מן המוטעה- בספוג, והוא צמר הים הבולע הכל.
תוספות יום טוב ביושבים לפני חכמים - פי' הר"ב דהכא מיירי בענין הסברא הישרה והיינו דהכא קתני יושבים לפני חכמים.
תפארת ישראל (קו) ביושבים לפני חכמים. הם התלמידים הלומדין אצל הרב. וכאן לא מיירי מהשתבחות הזכרון, שכבר נשנה לעיל, רק מתקון וקלקול השכל:
(קח) סופג את הכל. משקין צלולים ועכורים מתוקים ומרים. ואין בכחו להוציאן מעצמו רק ע"י שידחקוהו. וגם אז לא יוציא הכל. ומה שיוציא יוציא פגום מעורב טעם הספוג. וכך זה האדם כל מה ששומע מרבו, אומר עליו הן, ואין בכחו לבחון בין אמת לשקר.
לדעת הפרשנים, התלמידים היושבים לפני חכמים, חייבים לבחון את דבריהם ולראות, מה אמת ומה שקר, ולא להיות בחינת "כל מה ששומע מרבו אומר עליו הן”.
תפארת ישראל: ונפה - שיש לו שכל ולא לשון למודים, ומוציא עי"ז הטפל תחת העיקר.
מפרשני משנה זו למדנו שהיושבים לפני חכמים צריכים להיזהר: מן "הבלתי צודק" " מן השקר והבטל" מן "הטפל" "מדבר של בטלה".
הנה אמר אדם הנחשב לתלמיד חכם גדול, שלומדי התורה הם כלוויים ואף הם כמותם פטורים מלצאת למלחמה.
והפרכתו מפורשת: בניהו בן יהוידע, מגיבורי דוד. כך בשמואל ב' כ"ג:
כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חי חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג:
ועל כך, ברכות דף יח עמוד ב: רב פעלים מקבצאל - שריבה וקבץ פועלים לתורה; והוא הכה את שני אריאל מואב - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני;
ועל זה כותב רד"ק: ואעפ"י שהיה בניהו כהן, ואסור להיטמא למתים, להילחם באויבי ה' הוא מצוה וכשציוה הקב"ה להלחם בשבעה גויים ובשאר האומות המצרות לישראל, לא חילק בין כהנים לישראל.
ומקור קדום יותר: ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז - ר' עקיבא אומר : אלף למטה אלף למטה שנים עשר אלף מה ת"ל לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, להביא את שבטו של לוי, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה, איש פלוני צדיק יצא למלחמה.
גם פרשן מאוחר ממנו, בעל הטורים כותב: דברים סוף פרשת שופטים: "כי תעשה הישר. וסמיך ליה כי תצא למלחמה. שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים". וכן כתב בדברים פרק יב כח: "לומר שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים שעושים הטוב והישר".
באים ואומרים כי התורה הנלמדת תסייע בידי הלוחמים. אמת. אך זו גם תורתם של בני חמש, חמש עשרה וחמישים! המושיב יוצאי צבא ללמוד , בטענה שתורתם תסייע במלחמה, הרי זה כמושיב רופאים ואחיות לומר תהלים לשלום החולים במקום לטפל בהם!
הרב יהודה עמיטל זצ"ל כתב בשנת תשכ"א כדברים הבאים: " ובאשר עניני אמונות ודעות בכלל, וסדרי גאולה ומהלכי השגחה בפרט, אינם מבוארים בדרך כלל בהוויות אביי ורבא, ומשום כך לרוב, הכרעותיהם וקביעותיהם של גדולי התורה בעניינים אלה בדור האחרון, יסודם היה בעיקר באינטואיציה ורגש, והיו מבוססים יותר על דעה עצמית מאשר על בירורי מקורות קדומים, הרי דעותיו וקביעותיו של הרב קוק זצ"ל באו מתוך שליטה מוחלטת במקורות המתאימים".
כך גם עניני הגיוס לעזרת ישראל מיד צר נעלמו מעיני רבים, וכך מרשים לעצמם אנשי תורה לקבל הכרעות בענין זה על פי תחושתם והרגשתם - ושלא על פי מקורות שייתכן שלא שמעו עליהם מעולם.
הרב יששכר שלמה טייכטל, הי"ד, שהיה מורה הלכה לרבים באירופה , כותב כך בהקדמה לספרו "אם הבנים שמחה": ...ואודה ולא אבוש, ואזכיר את חטאי, שגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים סתם, ונשרש בליבי כך ולא התעניינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגרסא בלימוד תלמידים...והאיר השם עיני שטעות הייתה בידי וביד אשר התנגדו לכך. ..ואין אני מבטל דעתי דעת תורה משום גדול או רבי בזמננו רק אם יתווכחו עמי בדרך משא ומתן של תורה בראיות מדברי חז"ל ...אבל לא בסברות כרסיות לחוד.
נהוג במשא ומתן תורני, שהמביע דעה אשר יש מקור מנוגד לה, הרי הוא מביאו ומבקש להפריכו. המציאות שבה אנשים מביעים דעה כגון זו שלוויים אינם יוצאים למלחמת מצוה, ודעה זו מנוגדת למובא במדרש הלכה, או לנאמר על ידי פרשן מקובל בתורה , והם אינם מנסים ליישב סתירה זו, אומרת שאינם מכירים את המקורות הללו.
חסידים וליטאים אשר פטרו את רבותיהם מחובת ההוכחה, נושאים באחריות לאותן טעויות שרבים בישראל הולכים אחריהם.
היושבים לפני חכמים צאו ממידת ה"ספוג".