כשהיא נכנסת לאולפן ערוץ 7, ד"ר מרים ספראי נושאת עמה שני כובעים כבדי משקל, שלעיתים נדירות משתלבים יחד.
האחד הוא כובע המומחית לרפואת נשים ופריון, זו שמביאה חיים לעולם ומעניקה תקווה לזוגות ויחידים. השני, הוא כובעה של אם שכולה. בנה, מולי ז"ל, נפטר ממחלת הסרטן כשהוא בן חמש וחצי בלבד.
המפגש בין שני העולמות הללו - בין המוות המוקדם לבין המאבק העיקש ליצירת חיים חדשים - הוא הציר עליו נעו חייה המקצועיים והאישיים, והוא שהוביל ליוזמה המרגשת "האדם שמולי", אירוע שמתקיים מחר (ראשון) נר ראשון של חנוכה, באיצטדיון טדי בירושלים.
הסיפור של ד"ר ספראי מתחיל לפני כ-14 שנים, בנקודת זמן שבה העתיד נראה מבטיח וברור. "מולי הוא הבן השני שלנו", היא מספרת וחוזרת לימים בהם הייתה סטודנטית צעירה לרפואה בשנה החמישית. החיים היו במסלול המהיר - לימודים אינטנסיביים, זוגיות, אימהות. אלא שאז הגיעה הבשורה ששינתה את הכל. "גילו למולי סרטן לא סימפטי ובעצם החיים שלנו השתנו בבת אחת".
הטרנספורמציה מסטודנטית לרפואה, שמכירה את המונחים מהספרים, לאמא שעומדת חסרת אונים מול המערכת, הייתה מיידית וכואבת. "אני ממש זוכרת זה כאילו זה היה אתמול", היא מתארת את הרגע שנחרט בזיכרונה, רגע האבחנה. "קראו לנו כשהייתה האבחנה, לחדר של מנהל המחלקה, והסבירו לנו את המחלה של מולי".
בחדר הרופא, המילים המקצועיות הפכו לחרבות שננעצו בלב ההורים. הוסבר להם על הטיפולים הכימותרפיים האגרסיביים הנדרשים, על תופעות הלוואי המיידיות כמו נשירת השיער והפגיעה במערכת החיסון. אבל בתוך מערבולת האימה, ד"ר ספראי, עם הידע הרפואי שכבר רכשה, הבינה משהו נוסף שריחף בחלל החדר, אמת כואבת שלא תמיד דוברה אז בקול רם.
"אני לא זוכרת אם הם שאלו או שאני שאלתי על פגיעה בפוריות", היא מספרת, "אבל היה לי מאוד ברור, שאחרי השתלת מח עצם עצמית, הקרנות לאגן והמון כימותרפיה, מולי יהיה עקר". השנה הייתה 2010. עולם הרפואה, על אף התקדמותו, עדיין לא הציע פתרונות מספקים לילדים צעירים כל כך. "לא היה שום דבר בתקופה הזו לשימור פוריות לבנים צעירים".
הרגע הקשה ביותר, אולי המכונן ביותר בקריירה העתידית שלה, הגיע כשנדרשה לחתום על הטפסים. "הגישו לי את הטופס, שקוראים לו הסכמה מדעת, ואני בתור אמא הייתי צריכה לחתום על זה, והייתי חסרת אונים".
הקונפליקט היה בלתי אפשרי: החתימה על הטיפול היא חתימה על הסיכוי לחיים, אך באותה נשימה, היא חתימה על אובדן ההמשכיות, על סוף השושלת הגנטית של ילד שטרם התבגר. "חתמתי, כי רציתי שמולי יחיה", היא אומרת בכאב, "אבל זה ליווה אותי כל פעם, התחושה הזאת שבעצם מה יהיה אחר כך, ואיזה תופעות לוואי יהיו". מולי קיבל את הטיפולים הטובים ביותר, בארץ ובחו"ל, אך המחלה הכריעה אותו. "לצערנו, מולי לא שרד את הטיפולים ונפטר בגיל חמש וחצי. לא הייתי צריכה להתמודד בסוף, עם התופעות לוואי ארוכות הטווח, אבל התחושה הזאת מול הטופס ההוא נשארה איתי, וכך הגעתי לתחום של שימור פריון".
הטרגדיה האישית של ד"ר ספראי הפכה למנוע מקצועי אדיר. כיום, היא עוסקת יום-יום בתיקון אותו חוסר אונים שחוותה, ומביאה בשורה של ממש בתחום שימור הפריון - הן לנשים והן לגברים, בדגש על מקרים רפואיים מורכבים. היא מדגישה כי הטיפול האונקולוגי כיום השתפר פלאים, וכי 85% מהילדים החולים מחלימים, מה שהופך את סוגיית איכות החיים העתידית והיכולת להקים משפחה לקריטית מתמיד. "אני תמיד אומרת שפוריות זה החיים - ושימור פוריות זה התקווה לחיים", היא מדגימה במשפט שהוא המוטו המקצועי שלה.
בתחום הנשי, ספראי מבקשת לנפץ מיתוסים ולעודד מודעות מוקדמת. היא מזהירה מפני שאננות וממליצה לא לחכות לקצה גבול הגיל המותר בחוק (41). "אני ממליצה לא לחכות לגילאים המתקדמים, כי פשוט שימור הפוריות לא יעיל בגיל הזה".
אחת התובנות המעניינות שד"ר ספראי מביאה, הנובעת מההקשר הישראלי-תרבותי, היא שמטרת שימור הפריון אינה רק הילד הראשון. בעוד שבמחקרים בחו"ל הדגש הוא על עצם היכולת להיות הורים, בישראל השאיפה למשפחות ברוכות ילדים משנה את התמונה. "אפשר גם לחשוב שזה פותח דלתות בשביל הילד השלישי או הרביעי", היא אומרת, ומציירת תמונת עתיד שבה אישה שהחלה ללדת בגיל 35 או 37, תוכל להשתמש בביציות שהקפיאה כדי להרחיב את המשפחה בגיל מאוחר יותר, ובכך להגשים את החלום למשפחה גדולה.
אך הבשורה המהפכנית ביותר שמביאה עמה ד"ר ספראי נוגעת לאוכלוסייה שהייתה עד כה "שקופה" מבחינת פריון - בנים לפני גיל ההתבגרות, בדיוק כמו שמולי היה. מכיוון שילדים אלו אינם מייצרים זרע, הקפאת זרע רגילה אינה אפשרית. כאן נכנסת לתמונה חזית המדע: "יש לנו כיום אפשרות מחקרית לעשות הקפאה של רקמת אשך". מדובר בהליך כירורגי זעיר שבו נלקחת דגימה המכילה תאי אב, בתקווה שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להפיק מהם זרע. "אנחנו עושים המון מחקר בתחום, זה מתקדם מאוד, זה קורה כבר בקופים", היא מספרת בהתרגשות זהירה, ומדגישה את החשיבות של פתיחת הדלת הזו עבור ילד שיום אחד ירצה להיות הורה ביולוגי.
מתוך הכאב והידע המקצועי, צמח גם מפעל הנצחה ייחודי ומלא שמחת חיים - "האדם שמולי". ד"ר ספראי, שחוותה על בשרה את חשיבות הדרך ולא רק את התוצאה, החליטה להנציח את בנה בדרך שמשקפת את אהבותיו ואת הערכים שחשובים למשפחה. "ראיתי כמה הדרך היא משנה, כמה זמן המשפחה הוא חשוב, ולא מובן מאליו", היא מסבירה.
לכן, במקום עצרת זיכרון עצובה, המשפחה מפיקה מדי שנה בחנוכה אירוע הפנינג ענק בנושא פיראטים - האהבה הגדולה של מולי. ההפנינג כולל מתנפחים, משחקי לונה פארק, איפור פנים, תסרוקות והצגות - והכל בחינם לחלוטין, בזכות התגייסות מרגשת של מתנדבים. אבל לצד הכיף והפיראטים, ישנה מטרה מצילת חיים: במקום מתקיימת התרמת דם גדולה בשיתוף מד"א.