איש עשיר הלך לטייל ברחובות העיר, ופתאום הוא שומע מנגינה מאוד מיוחדת. הוא מתקרב והוא רואה כנר מנגן מנגינה, שהמנגינה הזו נכנסה לו ללב, רוממה אותו, משהו מיוחד. הוא ביקש מהכנר שינגן שוב ושוב את אותה מנגינה, נתן לו כסף, ושוב ושוב, עד שהוא קלט וזכר את אותה מנגינה.
ומאז זו היתה מנגינת חייו: לפני שהוא הלך לישון הוא ניגן את המנגינה הזאת, כשהוא קם בבוקר, במשך היום, כשהיו לו אתגרים, בשעת שמחה - כל החיים שלו עם אותה מנגינה, שרוממה אותו והביאה לו אנרגיה כל כך טובה.
לקח כמה שנים, עד שבוקר אחד הוא התעורר והוא לא מצליח להיזכר במנגינה. הוא היה במפח נפש גדול. הוא היה יצירתי והוא פרסם שמוזיקאי שיצליח להזכיר לו את הניגון האבוד - הוא ישלם לו פרס כספי מאוד גבוה. כל המוזיקאים בעולם ניסו את מזלם, הביאו לו כל מיני מנגינות. הוא אמר להם: "חבר'ה, המנגינות שלכם מאוד יפות ומיוחדות, אבל זה לא זה!". וכך הוא היה במפח נפש, שהוא לא הצליח להיזכר באותו ניגון מיוחד שכל כך רומם אותו.
זה משל שמביא הבעל שם טוב, והנמשל הוא: הנשמות של כולנו היו ליד כיסא הכבוד לפני ירידתם לעולם הזה, ושם הנשמה חוותה עונג בלתי יתואר, קרוב אל הקדוש ברוך הוא, עם השכינה, והיה לה שם תענוג ורוממות מאוד מאוד מיוחדת. אבל כשהנשמה שלנו יורדת לעולם הזה, היא מתגעגעת, היא מחפשת את אותו זיכרון, את אותו עונג שהיה לנשמה למעלה. ואיפה אפשר למצוא את אותו זיכרון, את אותו עונג שהיה לנשמה? בתורה, במצוות, בעשיית חסד, בתפילה - שם הנשמה מקבלת זיכרון ועונג והתרוממות נפש.
אבל לצערנו הרב, הרבה אנשים שחווים ריקנות מחפשים את עצמם ועושים את זה במקומות לא נכונים: נוסעים להודו, הולכים לאיזשהו נזיר טיבטי וכן כל מיני מקומות, והם לא מבינים למה יש להם ריקנות? כי הנשמה צמאה למצוא את המקור שהיה לה בעבר.
מסר חשוב אנחנו מקבלים מפרשת השבוע. מספרת לנו התורה שאחי יוסף רוצים להרוג אותו; בסוף הם שמים אותו בבור, ואז מוכרים אותו לעבד לישמעאלים. וכשהוא נמצא בבור, אומרת לנו התורה: "והבור ריק אין בו מים". נשאלת השאלה: אם הבור ריק, בוודאי שאין בו מים! למה צריכה התורה להוסיף את המילים: "אין בו מים"? אז רש"י מביא את הדרשה המפורסמת: הבור ריק = אין בו מים, אבל מה כן יש בו? נחשים ועקרבים! היו שם מזיקים שממש סיכנו אותו!
ומסביר הרבי מליובאוויטש בעומק העניינים: אם לבן אדם יש ריקנות, מה יכנס שם בפנים? מזיקים! יהיו שם נחשים ועקרבים. לא סתם מציינים דווקא את המזיקים שהם הנחשים ועקרבים, כי יש ארס שהוא חם, כמו של הנחש, שזה ארס שגורם לבן אדם להיות בכעס, להיות בגאווה, להיות מכור לתאווה; ויש גם כן ארס קר, כמו העקרב, שנותן לנו ארס כזה. ומה זה ארס קר שמביא לנו היצר הרע? קרירות, אדישות לכל דבר שבקדושה.
אנחנו צריכים להילחם גם בארס החם, גם בארס הקר. וכשאנחנו ממלאים את עצמנו באור ובקדושה - ככה אנחנו מצליחים להתרחק מכל אותם מזיקים.
ציינו השבוע את חג הגאולה, י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות - אור וחיות שניתן לנפש שלנו. שנמלא את עצמנו באור גדול של פנימיות התורה, זה יגרום לנו למלא את הצימאון של הנשמה: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי". ואנחנו גם כן שבוע הבא חוגגים את חנוכה - חג של אור! שנמלא את עצמנו באור, מצוה ותורה אור, ונזכה לגאולה.