יש רגעים בהיסטוריה של מדינות שבהם נדרש לעצור, להביט במראה ולהודות באמת הפשוטה גם אם אינה נוחה: התרבות הישראלית, הפוליטית והחינוכית נבנתה במשך עשרות שנים על מיתוס השלום.
למדנו לשיר בקוממיות על עולמות אידאליים. גדלנו על מנטרות של "אני נולדתי לשלום" ו"שיר לשלום ". אלה היו שירים שהפכו כמעט לתפילה אזרחית, מנוע רגשי שסימן את התקווה להיות מדינה נורמלית במזרח תיכון שאיננו נורמלי.
אבל האמת היא שהנרטיב הזה פשט את הרגל. לא בגללנו. בגלל המציאות. בגלל העובדה הפשוטה שאין ולא יהיה שלום עם מי שחינוכו מושתת על רצון להשמיד אותנו. מה שקיים במזרח התיכון איננו "שלום" אלא הסדרים מדיניים זמניים. הבנות כוח. מנגנוני ריסון. מערכות הרתעה. זהו עולם שבו מי שלא מפעיל כוח מסיבי נתפס חלש. ומי שנתפס חלש מזמין התקפה.
זה היה ברור מזמן למי שחי את המזרח התיכון ולא נאחז בפנטזיות אירופאיות. כעת, אחרי שנים של כשלים אסטרטגיים, מחדלים וחוסר הבנה עמוק של האזור, אין יותר מקום לאשליות. ישראל חייבת לעבור שינוי תפיסתי כולל. מהשורש.
המערכת המדינית, הביטחונית והתרבותית שלנו צריכה להחליף דיסקט. מדינה שלא מבינה שאין שלום במובן הרומנטי היא מדינה שמוותרת מראש על ביטחונה. מי שממשיך לתלות תקווה ב"הסכם שלום היסטורי" חי בסרט שאיש במזרח התיכון לא מקרין אותו.
זו אינה גישה ניצית. זו גישה ריאליסטית. אסטרטגית. גישה שמבינה שכל הישגי ישראל מאז 48 התקבלו לא בזכות נאומים ולא בזכות כוונות טובות אלא בזכות כוח. צה"ל, אמ"ן, מוסד, רמת הרתעה גבוהה. מי שמבין את האזור יודע שהאויבים שלנו מכבדים רק דבר אחד: עודף כוח.
כאן מגיעה הנקודה המרכזית: צבא ההגנה לישראל חייב להפוך לצבא ההתקפה לישראל. לא רק בשם אלא בתפיסה מבצעית מלאה.
מיום הקמתו צה"ל נבנה על רעיון ההגנה. זה היה נכון בימי ראשית המדינה, עת היינו מעטים מול ריבוי סכנות. אבל המציאות השתנתה. העולם הפך מהיר יותר, אכזרי יותר, טכנולוגי יותר. אויב שמחזיק ברחפן עם מטען, טיל מדויק או מנהרת התקפה יכול לשנות משוואה שלמה תוך שניות. הגנה בלבד היא מתכון לכישלון. מי שבונה על הגנה, מזמין מתקפה.
לכן על ישראל לאמץ תפיסה חדשה: יוזמה בלתי פוסקת. מהלומות מקדימות. אחריות לשליטה במעגלי האיום ולא הסתגרות מאחוריהם. במקום לחכות שהאויב ירים ראש ואז להגיב, ישראל חייבת לחיות במצב תמידי של התקפיות מודיעינית, תודעתית ומבצעית. לא עוד צד שמגיב לאירועים אלא צד שמעצב מציאות.
המשמעות רחבה הרבה מעבר לשינוי סמנטי. שר הביטחון צריך להפוך לשר המלחמה. לא במובן של אהבת מלחמות אלא במובן של הבנה שהמציאות באזורנו היא מציאות מלחמתית גם כשהיא שקטה. שקט במזרח התיכון אינו עדות לרגיעה אלא הפוגה זמנית בין מתקפות. מי שלא מבין זאת מאבד יתרון.
התפיסה החדשה מחייבת גם שינוי עמוק בשיח הישראלי. שנים ניסו להנדס כאן את אזרחי המדינה להאמין ש"שלום יגיע אם רק נוותר עוד קצת". בפועל כל ויתור פירושו חולשה. כל חולשה מגדילה את התיאבון של האויב. כל חולשה מקרבת מלחמה. אין שום הגיון מוסרי או אסטרטגי בהקרבת אינטרסים לאומיים בשם חלום שאין לו שותף בצד השני.
העבודה שלנו כישראלים היא לא לשיר על שלום אלא ליצור הרתעה. לא להמתין להסדרים מדיניים אלא לחתור אליהם מתוך עוצמה. האויבים שלנו שותפים להסדרים רק כשהם יודעים שאין להם יכולת אחרת. כך הושגו הסכמי אברהם. כך הושגו ההבנות עם ירדן ומצרים. אף אחד מהם לא היה תולדה של פיוס תרבותי אלא של צורך אסטרטגי.
זה הזמן לומר בגלוי: מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד ניהול של מלחמות מתוך בלבול וניסיון להיות "מוסרית יותר" באזור שאין בו מוסר. ישראל חייבת גלוי כוח. ישראל חייבת יוזמה. ישראל חייבת להחזיר לעצמה את עליונותה.
הילדים שלנו צריכים לגדול לא על שירים תמימים אלא על הבנה מפוכחת של המציאות. לא על נרטיב שקרי של שלום אלא על מודל אמיתי של הרתעה. לא על כמיהה לעולם אידאלי אלא על אחריות לעוצמה.
רק כך ניתן לשמור על המדינה. מי שממשיך לדבר על פיוס עם מי שמחנך להשמדה אינו נאיבי. הוא סכנה אסטרטגית. ישראל תחיה בשלום רק כאשר האויב יפחד ממנה. לא לפני. זו אינה סיסמה אלא חוק טבע במזרח התיכון
הכותב הינו מומחה לאסטרטגיה ניהול משברים ומאבקים