50 שנה אנו מציינים השבוע לפרשת לפרשת ההתנחלות בסבסטיה שהסתיימה בפשרת קדום שהביאה להקמת היישוב הראשון בשומרון אלון מורה (כיום היישוב קדומים).
בחורף תשל"ו, שלהי 1975, הבינו חברי גרעין אלון מורה שתם עידן העליות הקטנות, והעלייה הקרובה תהיה המונית, ובצורה גלויה, עם פירסום מראש בכלי התקשורת. קבוצה אחת, הכוללת את חברי הגרעין, תתמיד לשבת בשטח, וקבוצות אוהדים תגענה ותתחלפנה כל הזמן. התאריך נקבע לשבוע שאחרי כן: חג החנוכה. השם שנקבע היה: "יד רמה".
בבוקר נר שני של חג החנוכה תשל"ו, שוב נראתה שיירה יוצאת לעבר תחנת הרכבת הישנה בסבסטיה, הפעם לאור היום. אלפיים איש נעו לעבר אתר ההתנחלות, בתחנת הרכבת הטורקית העתיקה בסבסטיה. האלפים התארגנו במקום, הקימו אוהלים ונערכו לשהייה ממושכת.
שמונה ימים התקיים מחנה של אלפי אנשים בתחנת הרכבת. חברות, אירגונים ואנשים פרטיים שלחו ציוד ואספקת מזון לאלפי האנשים. בדרכים לא דרכים הובאו חלקי בתים, והוקמו ארבעה מבנים.
הממשלה לא ששה לפנותם. באותם ימים התקיים בירושלים "כינוס ירושלים לאחדות ישראל". זמן קצר לפני כן, ב-10 בנובמבר 1975, התקבלה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות הקובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". בעקבות ההחלטה הנבזית, התכנסו מנהיגים יהודיים מכל העולם על פי הזמנת ראש הממשלה רבין, בבירת ישראל, בעקבות החלטת האו"ם שהשוותה בין ציונות וגזענות. חלקם הובאו לאלון מורה, לטקס חנוכת המבנים הטרומיים. הדבר האחרון שרבין היה זקוק לו בעיצומה של כינוס ירושלים לאחדות, הוא תמונות של מאבקים בין חיילי צה"ל ואזרחים שמבקשים להתיישב בארץ ישראל. רבין עצמו מסביר את זה בספרו 'פנקס שירות' (עמ' 550): "הפעלת צה"ל נגד המתנחלים, בעת שיהודים מרחבי העולם באו לבירת ישראל להפגין סולידאריות ושותפות גורל יהודית, היתה ממקדת את תשומת הלב אל המחלוקת והניגוד שבין יהודים בארצם - ומסבה נחת רוח לשונאינו".
החלטת האו"ם שהציונות היא גזענות, סייעה ב'הפוך על הפוך' להקמת היישוב היהודי הראשון בשומרון.
(רק כעבור 16 שנים, ב-16 בדצמבר 1991, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מנוגדת (מס' 4686) שבה היא מודיעה כי היא חוזרת בה מן ההשוואה).
ההחלטה הזו, והתנגדות הרמטכ"ל מוטה גור להפעיל את צה"ל נגד המתנחלים, שיכנעו את רבין להגיע עם חברי הגרעין להסכם פשרה, שיזמו המשורר חיים גורי ואריק שרון. בספרו 'פנקס שירות' מתאר רבין את החלטתו (עמ' 551): "הרמטכ"ל לא טרח להסתיר, שאינו נלהב לבצע את הפעולה ואף כי לא אמר כך במפורש, התרשמתי כי יהיה זה למורת רוחו אם יוטל עליו להורות לצה"ל לפנות את המתנחלים.
"חשתי כי קשה לסמוך בעניין זה על מערכת הביטחון. נחנקתי מזעם והגעתי למסקנה, כי בנסיבות שנוצרו - "כנס ירושלים" ודרך התנהגותם של גורמים במערכת הביטחון - מתחייב פתרון אחר. שר הביטחון יצא לנהל מו"מ עם אנשי גוש-אמונים. במקביל הטלתי על יועצי, אריק שרון, לקיים מגע עם אנשי הגוש ולהבטיח את פינויים מסבסטיה למחנה צבאי. (הם העדיפו את מחנה שומרון ואני את מחנה קדום). הובהר להם, כי הממשלה אינה מתחייבת לאשר התיישבות באיזור זה וכי לאחר העברתם יתקיים דיון על איזור ההתיישבות שלהם".
רבין הטיל את ניסוח הפשרה על שמעון פרס. בפגישה בלשכת שר הביטחון שמעון פרס, ניסחו נציגי הגרעין וגוש-אמונים יחד עם פרס את הסכם הפשרה, שנכתב בכתב ידו של שמעון פרס:
"1. המתנחלים יעזבו את סבסטיה.
"2. גרעין אלון-מורה המונה כשלושים משפחות, יעבור למחנה צבאי באיזור, הנתון למרות צה"ל, וייהנה מחופש תנועה. הצבא ידאג לתעסוקה, וזאת מבלי התחייבות שהמחנה ייהפך ליישוב.
"3. שר הביטחון הודיע שהממשלה עומדת לקיים דיון תוך חודשיים שלושה על מדיניות ההיאחזות ביהודה ושומרון".
לגבי האתר אליו יעבור הגרעין הציע פרס שלוש הצעות: מחנה שומרון, בה"ד 3 (חווארה), או מחנה קדום. מבחינת הגרעין לא היתה לאף אחד מהמקומות עדיפות מיוחדת. פרס בחר בקדום מטעמים מובנים: מחנה שומרון (כיום היישוב שבי-שומרון) היה קרוב מדי לתחנת הרכבת בסבסטיה, ומחנה חורון היה מתפרש כנצחון הניסיון הראשון להתיישב במקום. את המעבר למחנה קדום, על אף שהוא רחוק קילומטרים ספורים מתחנת הרכבת בסבסטיה, ניתן היה לפרש כהעברת המתנחלים מתחנת הרכבת.
בנסיעה הארוכה מת"א לסבסטיה התלבטו חברי הגרעין איך להציג את ההסכם: האם כפשרה שנבעה מכורח הנסיבות, כדי למנוע עימותים, או כניצחון מוחלט. הנה, הצלחנו להביא את הממשלה להקים יישוב בשומרון. ההחלטה היתה להציג זאת כניצחון של גוש-אמונים.
וכך, בהגיעם עם הבשורה על הסכמת הממשלה, פרץ בסבסטיה זרם אדיר של שמחה. הרב לוינגר, חנן פורת ומנחם פליקס נישאו על הכתפיים בריקודים. התמונה הזו, של פורת והרב לוינגר על כתפי חבריהם, הפכה להיות למשך שנים רבות הסמל של ההתנחלויות.
כשראו שרי הממשלה, ובראשם רבין ופרס, בתקשורת את התגובה של גוש-אמונים, הם לא הצליחו להסתיר את תדהמתם. בממשלה ניסו להציג את ההסכם כפשרה. הסעיף שקבע כי הממשלה תקיים דיון תוך שלושה חודשים על כל נושא ההתיישבות ביהודה-ושומרון, הוצג כסעיף המעמיד את המשך ישיבתם בשטח על תנאי. רבין ופרס רצו להציג את ההסכם כניצחון שלהם על גוש-אמונים, וגילו לתדהמתם כי גוש-אמונים מציגים זאת כניצחון המאבק להתנחלות בשומרון.
בממשלה ניסו להציג את גוש-אמונים כאנשים לא רציניים, שכוונותיהם פוליטיות ואין להם באמת תוכניות התיישבות. יצחק רבין לא הסתיר את איבתו לגוש-אמונים. "בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית" יכתוב בספרו "פנקס שירות" (עמ' 551). אחרים העדיפו ללעוג לגרעין אלון-מורה. טענו שהם חולמי חלומות דמיוניים, הוזים שכל המטרה שלהם היא רק פוליטית. "פרשת ה'התנחלות' בתחנת הרכבת הישנה של סבסטיה", קבע מאמר המערכת של עיתון 'הארץ' ב-30 ביולי 1974, אחרי ניסיון ההתנחלות השני בתחנת סבסטיה, "היתה לנחלת העבר... מה שהתחיל בקול תרועה נסתיים בקול דממה דקה". יעקב שרת, בנו של ראש הממשלה השני משה שרת, כתב במעריב ב-11 באוקטובר 1974: "אילו הניחו למפגינים להתנחל בשלווה וללא פרסומת כלי התקשורת הרעבתנים, ספק רב אם היה נולד מתוכם ישוב קבע אחד לאורך ימים ושנים". ואלו רק שתי דוגמאות מתוך מאות.
50 שנה אחרי פרשת סבסטיה, מספר המתיישבים ביהודה ושומרון עבר את החצי מיליון, וביחד עם תושבי ירושלים, מעל מיליון יהודים גרים מעבר לקו הירוק, לא ממש 'קול דממה דקה'.