בנוף הצבעוני והמגוון של הציונות הדתית, דמותה של הרבנית יהודית שילת היא חידה מרתקת. מצד אחד, היא אשת הלכה ושמרנית במובן הקלאסי, רעייתו של הרב יצחק שילת. מצד שני, טביעות אצבעותיה נמצאות על כמה מהמהפכות הדרמטיות ביותר שהתחוללו במגזר בעשורים האחרונים - מקידום מעמד האישה בבתי הדין הרבניים ועד לטיפול בפרשיות פגיעה מינית רגישות.
בשיחה אישית וכנה באולפן ערוץ 7 היא משרטטת קו מחבר אחד שעובר בין הילדה מאשדוד לאישה ששינתה את פני החברה הדתית: היענות פשוטה, כמעט אינסטינקטיבית, לצו השעה.
סיפורה מתחיל הרחק ממוקדי הכוח וההשפעה, באשדוד של שנות החמישים והשישים. "עליתי בגיל חמש מרומניה ועלינו לאשדוד. אבא שלי עסק במסחר ואמא שלי עבדה יחד איתו כל הזמן. גדלתי בתוך בית שאבא ואמא עבדו ביחד לפרנסת המשפחה".
האהבה הגדולה של הוריה היא שהובילה לפרידה הראשונה. בהחלטה אמיצה של מסירות נפש, הם שלחו את בנותיהם לאולפנה בכפר פינס, מרחק נסיעה אדיר באותם ימים, כדי להעניק להן חינוך דתי שאינו מתפשר. "כשאני חושבת על זה היום, כאישה מבוגרת, זו היתה מסירות נפש. הם ויתרו על שלושה שבועות ושתי שבתות שלא נהיה איתם".
התחנה הבאה עיצבה לא רק את עולמה האישי אלא גם את עתידה הציבורי. כבר בכיתה י' ידעה יהודית הצעירה שהיא מחפשת שותף לחיים שיהיה "תלמיד חכם משמעותי". המציאות עלתה על כל דמיון כשהכירה את מי שלימים יהפוך לאחד הרבנים המשפיעים בציונות הדתית, הרב יצחק שילת. תקופת האירוסין שלהם הייתה רחוקה מהרומנטיקה הסטנדרטית - אך מלאה במשמעות. "הדייטים שלנו, כמאורסת, היו קשורים ליצירה הספרותית שלו", היא מספרת בחיוך. "אנחנו יושבנו בספרייה הלאומית ועשיתי לו הגהות על 'זיכרון תרועה'". שם, בין ערימות הספרים והכתבים, נכרתה ברית של תורה וחיים משותפים. "נכנסתי לתוך העולם של האיש שלי, במובן הכי מלא. סוג של חלום".
למרות שהחלה את דרכה בלימודי משפטים, תקופה בה היו רק ארבע נשים בכיתה של ארבעים, המסלול של שילת לא היה לינארי. היא נעה בין עולם החינוך לעשייה הציבורית, תמיד מונעת מתחושת שליחות פנימית. אחת התחנות המשמעותיות ביותר הייתה עבודתה כיועצת לשר הדתות דאז, זבולון המר ז"ל. שם, מתוך המצוקה שראתה בשטח בקרב מסורבות גט ועגונות, נבט הרעיון המהפכני של "טוענות רבניות". עד אז, העולם הזה היה סגור הרמטית בפני נשים. שילת זיהתה את האבסורד: נשים יכולות להיות עורכות דין, אך לא לייצג נשים אחרות בבתי הדין הרבניים.
הדרך לשינוי הייתה רצופה מכשולים, סירובים ובירוקרטיה, אך שילת לא ויתרה. היא יצאה למסע שכנועים אצל גדולי הרבנים, בהם הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו זצ"ל. "שניהם הסכימו איתי, יותר מחלק מתלמידי החכמים שהסתובבתי ביניהם", היא מגלה. המאבק כלל פתיחת קורסים, סגירתם, עתירות לבג"ץ ולבסוף - פריצת הסכר. "נפתח המקצוע של טוענת רבנית וזה לדעתי תרם לא מעט לשינוי הרבה מאוד תפיסות של הדיינים בתוך המערכת".
אך אולי הפרויקט המורכב והרגיש ביותר שלקחה על עצמה היה הקמת "פורום תקנה". היוזמה נולדה בעקבות פנייה אישית שקיבלה לגבי דמות רבנית בכירה שנחשדה בפגיעה. שילת הבינה שאין מנגנון קהילתי שיודע לטפל בתלונות כאלו בתוך המגזר הדתי מבלי לפרק את הקהילה לרסיסים. "אמרתי, תקשיבו, אנחנו הרבה נשים וחייבות לעשות משהו בעניין. לא יכול להיות שבסיטואציה כזאת מתחלקים פה לשני מחנות ולא יודעים מה לעשות".
במשך 22 שנה עמדה שילת בראש הפורום, סופגת לעיתים את האש הציבורית, מנהלת דיונים קשים וכואבים עם בכירי הרבנים והמשפטנים, והכל בהתנדבות מלאה. "החלק הקשה היה למשוך את העגלה הזאת של המתנדבים ושיהיה אכפת להם", היא מודה.
הכוח שלה, לדבריה, נבע מהגיבוי הרבני המלא ומתחושת הצדק. "צדקת העניין הייתה כל כך פשוטה וברורה, שזה נתן לי את כל הכוח". הפורום הפך לכתובת עבור נפגעים ונפגעות רבים, ושילת רואה בו את המעבר שלה מעיסוק ב"בניין עולם" (חינוך ומשפחה) ל"תיקון עולם".
הנגיעה בפוליטיקה הייתה כמעט בלתי נמנעת עבור דמות ציבורית כמותה. היא נקראה לדגל על ידי המפד"ל הוותיקה, אך מצאה את עצמה נדחקת החוצה דווקא כשהמפלגה שינתה את פניה עם כניסתו של נפתלי בנט ל"בית היהודי". למרות שנבחרה במקום ריאלי בפריימריז, השינויים המבניים דחקו אותה למקום לא ריאלי. במבט לאחור, היא רואה בכך השגחה פרטית. "נבחרתי להיות האישה השלישית אבל אז התברר שנפתלי לא מעוניין. אני מודה לקב"ה על כך".
כיום, שילת מוצאת את עצמה בתפקיד שנראה אולי אפור במבט ראשון, אך בעיניה הוא המשך ישיר של חזון בניין הארץ: יו"ר ועד השכונה בקריית משה שמקדם פרויקט פינוי-בינוי ענק. "אני גרה בשכונה שהיא סוג של שיכון עובדים. תמיד עסקתי בבניין עולם ועכשיו חזרתי לעסוק בבניין ירושלים". עבורה, הרחבת הדירות ושיפור איכות החיים בירושלים הם חלק מהכנת העיר לגאולה, או לפחות לכבודה של עיר הבירה.
בין כל התפקידים הציבוריים, הזהות המשפחתית נותרת העוגן המרכזי. בנה, הרב משה שילת, פעיל מרכזי של חב"ד בקמפוסים מהווה עבורה מקור השראה של ממש. "למדתי ממנו שאני בעצם שליחה. לא ידעתי במשך שנים להגדיר את עצמי. הבנתי שאני עושה את מה שהוא עושה. הוא שליח ואני שליחה היכן שאני נמצאת".
למרות התארים וההישגים, שילת מתעקשת על פשטות. היא מסתייגת מהתואר "רבנית" ומעדיפה להשאיר אותו לנשים שלמדו תורה לעומק, אף על פי שהסביבה מתעקשת לכבד אותה בו. "אני לא רואה ברב תואר, אני רואה בו משהו שצריך להכיל מעגלים יותר רחבים. אני אשת תלמיד חכם".