חנוכה היה מאז ומעולם חג של התבוננות. אנו מדליקים נרות קטנים לא כדי להאיר את החדר, אלא כדי להאיר את העבר - ואולי גם את ההווה.
הסיפור מוכר: כוח יהודי זעיר מנצח אימפריה אדירה; פך שמן דולק מעבר למה שהטבע מתיר; הציפיות נשברות וההיסטוריה משתנה.
אבל תפארתו האמיתית של חג החנוכה איננה נמצאת בהיסטוריה שלו - אלא בתאוריה שלו על ההיסטוריה. היהודים למדו לראות רגעים לא כאירועים מנותקים, אלא כדפוסים, כהדים החוזרים מאי־אז, כתזכורת לכך שהבלתי-סביר הוא אצלנו חלק מן התחביר.
אז והיום
אוכלוסייה יהודית זעירה עמדה מול מכונת המלחמה הסלווקית־יוונית. היום, 7.6 מיליון יהודים עומדים מול קואליציות גדולות פי כמה: חמאס, חיזבאללה, המשטר הסורי, איראן, החות'ים - כולם נתמכים פוליטית, כלכלית ומוסרית בידי בריתות ורשתות-השפעה כלל-עולמיות.
אין לנו סיכוי לנצח בעימותים האלה. כך אומרים הגנרלים, הדיפלומטים והסטטיסטיקאים. ובכל זאת, הננו כאן - שבים עושים את מה שאמור להיות בלתי אפשרי.
שמן מודרני בנרות מודרניים
ניזכר בכמה רגעים שראוי כי יהיו חלק מחיי התפילה שלנו. איראן שיגרה אלינו בשנתיים האחרונות אלפי טילים - מטחים שהיו יכולים למחוק ערים, לשתק תשתיות ולהרוג רבבות.
במקום זאת, ישראל יירטה מספר חסר תקדים של טילים - יותר מכל יירוטי הטילים בהיסטוריה הצבאית כולה. כיפת ברזל וחץ יורים טילים על טילים, לפעמים מחוץ לאטמוספירה - פעולה שגם מומחים מגדירים כגובלת בבלתי-אפשרי.
אנחנו נוטים לזקוף זאת לזכותם של המהנדסים. ואין ספק שזכויותיהם כאן עצומות. אבל עצרו רגע. הרי זה לא מתחיל כאן. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבכלל מחזיקה מערכת כזו, כי היא היחידה שגם נזקקת לה - וגם יודעת לפתח אותה.
כאשר הטכנולוגיה עצמה הופכת לפולקלור, אולי יש כאן משהו מעבר למעגלים חשמליים.
מכת בכורות - גרסה מחודשת
בצמד מתקפות הביפרים ומכשירי הקשר בספטמבר 2024 מיגרה ישראל מחבלי חיזבאללה בהמוניהם באמצעות מכשירים אישיים שלהם - בלי לפגוע באזרחים.
החוקרים עוד מחפשים הסברים ברשתות הסייבר והמודיעין. אבל הזיכרון היהודי מגיע הרחק-הרחק הלאה משם - אל לילה במצרים שבו השיגה יד האלוהים רק את הבכורות והשאירה ללא פגע את הבלתי-מעורבים. בשני המקרים, החורבן נעשה בדייקנות שאינה אופיינית למלחמה. ההיסטוריה לא חוזרת; היא מתחרזת.
החטופים שאיש לא האמין שישובו
כשהתפללנו לשיבת אחרוני חטופינו, רבים לחשו את האמת: אנו מתפללים לדבר שאיננו מאמינים שיקרה. ובכל זאת עשרים בני אדם חיים שבו לביתם, וכמעט כל הנרצחים הושבו למשפחותיהם לקבורה
זו אינה אסטרטגיה; זו מתת חסד המתחפשת ללוגיסטיקה.
ציפיות לעומת תוצאות
ההיגיון הצבאי חזה אסון. במקום זאת, אויבים התפוררו, תשתיותיהם קרסו, וערי ישראל עמדו. טילים שאמורים היו לפגוע בריכוזי אוכלוסייה - החמיצו. התקפות שאמורות היו לשבור אותנו - נבלמו.
זו שפתו של חג החנוכה:
מה שהיה אמור להספיק ליום אחד - הספיק לשמונה.
והיום הניסוח הוא:
מה שהיה אמור לקרוס - שרד.
מה שהיה אמור להיכשל - גבַר.
אם עדיין היינו ממציאים טקסים...
חנוכה העניק לנו שמן, סופגניות, סביבונים ואור. אילו היינו עדיין מטביעים טקסים חדשים, אולי היינו מציינים את מפלת חמאס בארוחת חומוס, ואחריה שמונה מופעי אור ממערכת הלייזר "אור איתן" - כל אחד לכוחות שנוטרלו:
חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, הג'יהאד האסלאמי ביו"ש, סוריה, איראן, החות'ים, העוינות האידאולוגית מצד ממשלות מערביות ווקיסטיות, והמלחמה התקשורתית מצד BBC ,CNN ודומיהן.
זה נשמע משחקי, אבל החג היהודי תמיד נשא אופי משחקי; הסביבון הוא צעצוע שהמסר שלו הוא מרד.
אולי הנס גדול ממה שאנו חושבים
חנוכה איננו אומר ש“הטבע נשבר”. הוא אומר דבר עדין יותר - שהמציאות כוללת תפרים, דלתות נסתרות שבהן האמונה והמאמץ נפגשים. המכבים עברו בדלת כזאת. כך גם הישראלים בשנים 2023-2025.
ואולי העניין אינו רק לנצֵח - אלא לשים לב.
הנרות של חנוכה לא נועדו לעזור לנו לראות את העולם. הם נועדו לעזור לנו להכיר אותו. להבין שתוצאות בלתי אפשריות, ישועות מדויקות והישרדות הנוגדת כל היגיון הן חלק מהסיפור שלנו, וחשוב מכך: הן חלק מזהותנו.
לפני אלפיים שנה הדליקו יהודים מנורות לכבוד נס. היום אנו מביטים בכיפת ברזל השורטת את השמיים, בשובם של חטופים שאיש לא ציפה לראות חיים, בטילים שהיו אמורים להרוג אלפים אך לא עשו זאת - וצופים בפרק נוסף של ההיסטוריה היהודית נכתב.
האתגר בחנוכה איננו להאמין שקרו ניסים. הוא העוז להאמין שהם עדיין קורים - עכשיו.
הרב ליאו די הוא מחבר הספר 'שבעה פנים לריפוי', המספר על הצעדים החיוביים שאדם שעבר משבר קשה בחייו יכול לנקוט לקראת ריפוי.