ספר חשמונאים א' נכתב בידי יהודי מארץ ישראל. הפרטים המדויקים שהוא מוסר על אירועים שונים מראים שככל הנראה השתתף אישית לפחות בחלק מן הקרבות.
לעומת זאת, ספר חשמונאים ב' נכתב בידי יאסון איש קוריני, יהודי שחי בקירנאיקה, לוב של ימינו.
באופן כללי ניתן לומר כי בנוגע לאירועים שבארץ ישראל ספר חשמונאים א' מדייק יותר, אך בנוגע לאירועים בעולם ההלניסטי הסובב דווקא ספר חשמונאים ב' מדייק יותר.
ספר חשמונאים א' הוא המקור העיקרי לתחילת המרד ולתולדותיהם של האחים החשמונאים בני מתתיהו. לפיכך הוא נותן לנו את נקודת המבט של בני חשמונאי.
על כן מרגש לראות את הגעגוע לנבואה העולה ממקומות שונים בספר חשמונאים א'.
חנוכת המקדש מתוארת בחשמונאים א' (ד' מב, נ):
ויבחר (יהודה המכבי) כהנים תמימים חפצי תורה. ויטהרו את המקדש ויוציאו את אבני השיקוץ למקום טמא. ויועצו על מזבח העולה המחולל מה לעשות לו. ותצלח עליהם מחשבה טובה לנתוץ אותו לבלתי היות להם למוקש כי הגויים טמאוהו. ויתצו את המזבח. ויניחו את האבנים על הר הבית במקום מיוחד עד בוא נביא להורות עליהן. ויקחו אבנים שלמות על פי התורה ויבנו מזבח חדש כראשון.
סיפור גניזת אבני המזבח מופיע גם במשנה מידות (א' ה'). המשנה מספרת על מקום בבית המקדש ששמו היה בית המוקד. בלשכה המזרחית הצפונית של בית המוקד גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששיקצום מלכי יוון.
התלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה (נ"ב ע"ב) דן באריכות בשאלה מדוע החשמונאים גנזו את אבני המזבח. ככל הנראה הדיון בגמרא משקף את דברי ספר חשמונאים, שלפיהם מטהרי המקדש התייעצו על מזבח העולה המחולל מה לעשות לו. מחבר ספר חשמונאים מציין שבסופו של דבר צלחה עליהם מחשבה טובה לגנוז את האבנים עד בוא נביא להורות עליהן. הגמרא, שנתחברה דורות רבים לאחר החורבן, אינה מציינת את השארת ההכרעה לנביא.
ספר חשמונאים א', המתעד את תחושותיהם של מטהרי המקדש בזמן אמת, מציין את השאיפה שבעתיד תתחדש הנבואה.
מקרה שני שבו מוזכרת הנבואה הוא לאחר נפילת יהודה המכבי בקרב מול בקחידס על הר בעל חצור, שמעל עפרה של ימינו.
חשמונאים א' ט' (כג, כה):
ויהי אחרי מות יהודה ויציצו פועלי און בכל גבול ישראל, ויצמחו כל עושי רשעה. בימים ההם היה רעב גדול מאוד ותשלם הארץ איתם. ויבחר בקחידס את האנשים הרשעים וישימם למושלי הארץ. ויבקשו ויחפשו וישמידו את אוהבי יהודה. ויביאום אל בקחידס וינקם אותם ויתעללו בהם. ותהי צרה גדולה בישראל אשר לא הייתה כמוה למיום לא נראה נביא להם.
המילים "למיום לא נראה נביא להם" מהדהדות את נבואת הפורענות של ישעיהו (ז' י"ז) לאחז מלך יהודה:
יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה, את מלך אשור.
היינו, מחבר ספר חשמונאים רואה בסילוק הנבואה מישראל נקודת ציון של אסון לאומי, באותו קנה מידה כמו התפלגות ממלכת ישראל.
לאחר התייצבות יהודה החשמונאית נערכה אספת עם וכוהנים גדולה וחגיגית, שבה מונה שמעון בן מתתיהו לשליט.
חשמונאים י"ד ל"ה:
וירא העם את נאמנות שמעון, ואת הכבוד אשר חפץ לעשות לעמו, וימנו אותו מושלם וכהן גדול. בגלל כל המעשים שעשה, והצדק והנאמנות אשר שמר לעמו, וביקש בכל דרך לגדל את עמו.
ובהמשך, פסוק ל"ט:
ויחליטו היהודים והכוהנים שיהיה שמעון מושלם וכהן גדול לעולם, עד עמוד נביא נאמן.
ובהמשך, פסוק מ"ה:
ויקבל שמעון, ויחליט לשמש בכהונה גדולה ולהיות שר צבא ומושל של היהודים ושל הכוהנים ולעמוד בראש כולם.
ההדגשה ששמעון בן מתתיהו מונה בידי עם יהודה למושל, והוא עצמו מצדו הסכים להיות כהן גדול, שר צבא ומושל דווקא, ולא מלך, אינה מקרית.
פלביוס יוספוס (קדמוניות היהודים, ספר י"ג י"א א', ובמלחמות היהודים פ"ג) מדגיש שיהודה אריסטובולוס בן יוחנן הורקנוס בן שמעון הוא זה ששינה את צורת השלטון ביהודה למלכות וענד כתר לראשו, והשינוי הזה בצורת השלטון עורר התנגדות חריפה.
הסיבה לכך ששמעון מונה למושל ולא למלך מודגשת במשפט האחרון: עד עמוד נביא אמת.
בדברים (י"ז ט"ו) נאמר: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-לוהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נוכרי אשר לא אחיך הוא.
מדרש ההלכה המכונה ספרי דורש במקום: אשר יבחר ה' א-לוהיך בו, על פי נביא.
ובעקבות דבריו פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות א' ג'): אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד זקנים ועל פי נביא.
ובכן, בהיעדר נביא, אספת העם שמינתה את שמעון מינתה אותו למושל, לכהן גדול ולשר צבא בלבד, עד יקום נביא. לאחר שיקום נביא, ולפי דברי הנביא, ניתן יהיה למנות מלך אשר יבחר ה' בו.
ייתכן להוסיף ששמעון לא מונה למלך גם בשל דברי הרמב"ן על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מ"ט י'). הרמב"ן שם אומר שכל זרע מתתיהו החשמונאי הצדיק לא עברו מן העולם אלא בעבור זה, שמלכו ולא היו מזרע יהודה.
לפי דברי פלביוס יוספוס לעיל, ביקורתו זו של הרמב"ן נכונה כלפי יהודה אריסטובולוס בן יוחנן בן שמעון, שמינה עצמו למלך בניגוד לרצון בני משפחתו, ולא כלפי שמעון בן מתתיהו ובנו יוחנן כהן גדול, שהקפידו להתמנות למושל, לשר צבא ולכהן גדול בלבד, ולא למלכים.
בכל מקרה אנו רואים שמחבר ספר חשמונאים א' רואה בהיעדר הנבואה מישראל אסון לאומי, ומביע בצורות שונות את התקווה להתחדשותה.
תשוקה זו נמצאת גם בבית מדרשו של הראי"ה קוק.
על בסיס דברי הראי"ה במקומות רבים מסיים ר' דוד כהן, "הנזיר", את ספרו קול הנבואה בדברים הבאים:
צריכים כעת, בזמן הפריחה הלאומית בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהוא הסיגול לרוח הקודש, שיהא קבוע ברוב בעלי הכישרון שבאומה. חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת שהיא מוכרחה להירפא.
אל מעין הנבואה הננו נקראים,
מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות,
והנם באים עדינו.
הננו מתקוממים, מתנערים,
ומבקשים חיים חדשים,
חידוש ימים כקדם.
הכותב הוא הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במדעי המדינה, אוניברסיטת אריאל. לתגובות: elizorrsegal3@gmail.com