עבור רוב מוחלט של הנוער, חנוכה זה חג משפחתי נחמד שאם נתמזל מזלכם, אז הוא ממולא בסופגניית רולדין עם שמונים טעמים בגובה של מגדלי עזריאלי. כיף.
אבל למען האמת, וזה גם מה שאמרתי לבנות המקסימות של אולפנית 'מבשרת ברוך' בחדרה בשבת סמינריון האחרונה, חנוכה, הוא קודם כל זמן לבירור פנימי נוקב ואישי שמעמיד מולנו מראה ששואלת אותנו:
'איפה הזהות היהודית שלנו עומדת מול תרבות המערב או אם תרצו: איפה אנחנו ממוקמים על הציר בין 'זהות יהודית' לבין 'זהות קוסמופוליטית'?
בכדי לפשט את הדברים, בחרתי בת מבנות האולפנה ושאלתי אותה את השאלה שמומלץ לכל איש חינוך והורה לשאול את הילדים שלו:
"עם מי תעדיף לשתות קפה?'.
אם זה נער אז כדאי ורצוי לקחת גיבורים תרבותיים מעולם הספורט שככל הנראה הוא מכיר מצוין כגון: כריסטיאנו רונאלדו, ליאונל מסי או סטאף קרי ואפשר גם להוסיף ולהקשות: דני אבדיה...שהוא לגמרי משלנו, יהודי רק שמככב בליגה הטובה בעולם.
או שתעדיף לשתות קפה (או שוקו, מה שבא לכם) עם הרב קוק או הרב נריה?
הבעיה מתחילה מזה, שרוב הנערים יוכלו לפצוח בנאום מלא פתוס והשראה של לפחות עשר דקות מי זה בכלל כריסטיאנו ולמה הוא נחשב לגיבור שלהם.
מה הם יוכלו לספר לכם על הרב קוק או הרב נריה? ואני מדבר על נערים שלומדים בישיבה תיכונית? לאלוהים פתרונים.
אם זה נערות, אז כמובן אתם מוזמנים להתאים את השאלה לעולמם התרבותי: אם מי הייתם מעדיפות לשתות קפה?
עם טיילור סוופיט, ליידי גאגא או...אודיה שהיא לגמרי לגמרי משלנו אבל מגיעה מתחום הבידור
או לחלופין, עם הרבנית נריה או מרים פרץ או כל אישה אחרת שלאו דווקא מגיעה מתחום המוזיקה והשואו.
היופי בשאלה הזו, שהיא מאוד פשוטה, מדויקת חדה וחותכת ולא צריך להסביר למה היא כל כך קולעת.
פעם אחת לפני כמה שנים, כשלימדתי בישיבה תיכונית שנחשבת למותג, סיימנו את התפילה יום לפני חנוכה וניגשתי לבמה להגיד דבר תורה יומי מול התלמידים.
לקחתי את הכיסוי לטלית שלי, הרמתי את הכיסוי למעלה ושאלתי את כול התלמידים:
"מי מתרגש מהטלית הזו, שירים את היד?".
מבין בית מדרש של 200 תלמידים לא הצלחתי למצוא יותר מחמישה תלמידים שהרימו את היד. כאילו טלית. בוא. ראינו כבר דברים מרגשים יותר.
אבל אחר כך שלפתי מתוך הטלית צעיף של הפועל ירושלים/ או מכבי תל אביב או כל קבוצה אחרת שהתלמידים אוהבים ושוב שאלתי:
"מי שמרגיש שהצעיף הזה מרגש אותו שירים את היד?"
הייתם צריכים לראות איך שבתוך כמה רגעים פרצה מהומת אלוהים בבית המדרש.
עשרות ידיים הונפו לאוויר, קריאות מלחמה והתרגשות רבתי שאחזה בבית המדרש.
שאלתי את התלמידים אם הם הבינו מה הרגע הלך כאן:
הטלית לא עושה להם כלום. הצעיף מחרפן אותם. ואנחנו בכלל בבית המדרש...
חלק הבינו ישר. לחלק לקח זמן אבל בסוף כולם יישרו קו והבינו...מסתבר שאנחנו הרבה יותר שקועים בתרבות המערב ממה שחשבנו.
אז יש מיליון מתודות ואמצעים בכדי להסביר לתלמידים ולילדים שלכם עד כמה שהם שקועים הרבה יותר בתרבות המערב מאשר ביהדות ועד כמה שהלב שלהם הרבה יותר מונח בתרבות המערב מאשר בדת...
אפשר גם לדבר איתם על כל מיני דמויות רבנים וכוכבי תרבות ולהבין איך שהידע שלהם מתמקד ומורגש רק במקום אחד והמקום הזה לא בדיוק מוגדר כמקום קדוש.
אבל מעבר לכך, המתודות האלו מזמינות לשיחה אמיתית ונוקבת שבו יש להם הזדמנות אולי בפעם הראשונה, להבין ולברר מה באמת מעסיק אותם ועד כמה המשפט 'תורה עם דרך ארץ' תקף כלפיהם.
כי גם אם יש דרך ארץ עד כמה באמת ה'תורה' קיימת ונושמת?
תגידו, מה אתה מכליל ויש המון נערים ונערות צדיקים וצדיקות...בוודאי. עם הכול אני מסכים. יצא לי גם ללמד מאות כאלו. מקסימים. נשמות גבוהות. הכול נכון.
ובכל זאת אתם מוזמנים לקחת את מספר הישיבות התיכוניות והאולפנות שקיימות היום בארץ ומתוכם לספור ולראות איפה מה באמת מעסיק חלק גדול מהנוער.
אז כן, הם נפלאים ומתוקים ויגיעו גם בחצות הלילה לסליחות כי הם צמאים לרוחניות. אבל כולנו יודעים שהחיים זה יותר מאשר רוחניות. החיים זה גם מחויבות:
היכולת הזו לעשות ולקיים גם מתי שהדברים לא באים לנו טוב.
ואז חשפתי אותם לדילמה של אותה נערת אולפנה ששרה יפה והייתה צריכה לבחור בין האולפנה שלה שאסרה עליה להשתתף באחת מתוכניות המוזיקה לבין לממש את החלום שלה כמו שהיא רצתה. ושאלתי אותם מה הם היו עושים לו מימוש החלום שלהם היה מגיע על חשבון ההלכה או רוח ההלכה?
בסוף הסמינריון כאשר הלכתי למכונית שלי עם המזוודות תפסו אותי שתי נערות ואמרו לי:
"תודה שגרמת לנו לשאול שאלות שכמו שהצגת אותם, הבנו שאף פעם לא באמת חשבנו עליהם".
והרגשתי שרק בשביל זה, היה שווה לבוא.