בשבוע הבא יתקיים בירושלים כנס החינוך השנתי של ישיבות בני עקיבא. רשימת הנושאים שיידונו מרשימה ועכשווית.
בצדק הדגישו המארגנים את לקחי המלחמה שזה עתה עברנו ואת אתגרי העולם המקוון וה,AI. לצד אלה מוקדש זמן להשתבחות בהישגים הממשיים של החינוך המגזרי, וגם להרהורים על עתידו.
אני חש שעיקר חסר מן התוכנית. אמנם ייתכן שתגובתי היא תוצאה מכך שגדלתי בערוגה דתית אחרת, מעבר לים, במחיצתו של מו"ר הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ואפילו לאחר עשורים רבים של חיים בארץ ייתכן שאינני מבין את ההווי של הציבור שבו אני חי.
אולם אולי דווקא המסתכל מבחוץ מסוגל להעיר למארגנים ולמשתתפים כמה תובנות מחוץ לקופסה.
בפרשת וישב (בר' ל"ז, ט"ז), כשיוסף פוגש את האיש האלמוני, הוא משיב לשאלתו: "את אחי אנכי מבקש". הרב צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק לפרשת וישב) פירש את הפסוק: "עם אחיי אני מבקש את 'אנכי' (כלומר, מי שהתגלה 'אנכי ד')".
המלחמה הארורה והטבח שבראשה הבליטו אצלנו את התודעה לקיום בורא עולם בתוכנו. מצד אחד, היא העלתה וחידדה שאלות ותהיות נצחיות ומוצדקות על הצדק האלוקי, בגדר "צדיק ורע לו". בו בזמן היא גם גרמה להתקרבות ולצימאון לקב"ה, הסוחפים חלקים רבים באוכלוסייה היהודית.
מגמה מבורכת ונסית זו מציבה בפנינו אתגרים חינוכיים וערכיים רבים, הן לגבי הדגשים הראויים בחינוך הדתי פנימה והן לגבי תפקיד התלמידים, הבוגרים והמגזר כולו כלפי הציבור הרחב המבקש את קונו. הרי הציונות הדתית תמיד התפארה שדווקא היא מגשרת בין עולם התורה לעולם הרחב, ולא איזה מגזר אחר, ואין גשר חשוב יותר מזה שמוביל לאבינו שבשמים.
לכן, התמודדות עם שאלות באמונה, יציקת תודעת נוכחות האל לחיי היום יום והנגשת בורא העולם לרבבות יהודים הצמאים לקולו אמורות להתנוסס בראש סדר יומנו החינוכי. על חסרונו בכנס קונן הנביא: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" (ישעיה נ', ב').
מכל הטענות שהועלו במסגרת פולמוס הגיוס, צרמה במיוחד הטענה שגיוס תלמידי הישיבות יחריב את עולם התורה. באמירה מקוממת זו זלזלו מתנגדי הגיוס בכל הישיבות, המכינות והכוללים שהקימה הציונות הדתית על אגפיה.
במיוחד חורה לי עד עמקי נפשי שאת הקביעה הגסה הזאת קונים רבים וטובים בתוך הציבור היהודי, במיוחד בימין, ולמרבה האכזבה והתמיהה גם בתוך הציונות הדתית עצמה. שתיקתם של רבנים, ראשי ישיבות ואנשי ציבור מתוכנו לטענה זו נתפסת בצדק בגדר "שתיקה כהודאה".
איך עלינו להבין את המצב המביך הזה? לפני הדיון ב-AI, שמא עלינו לשאול אם לא חטאנו לתורה. האם נכשלנו בלהאהיב את לימוד התורה, כולל למדנות והלכה, ולהשריש את אהבתה כתשוקה בקרבנו? שמא לצד הלהיטות ללימודי חול בגדנו בהדגשת מרכזיותה ועליונותה של התורה ובמתן כבוד ומחיה לאלה שיקדישו לה את חייהם? שמא נפלנו לפח הבורגני והשארנו את התורה "להם"?
מו"ר הרב סולובייצ'יק זצ"ל נטש את מסורת אבותיו ובני משפחתו וחבר לציונות הדתית משתי סיבות. הוא השתכנע שההשגחה הכריעה לטובת הקמת בית יהודי בארץ ישראל, במיוחד לאחר השואה. הוא גם האמין והדגיש שוב ושוב שהתפקיד המצדיק את עצם קיומה של הציונות הדתית הוא הרבצת תורה. הוא שילם על מעשה זה מחיר יקר וכבד. כואב לי לחשוב מה היה אומר למראה היעדר התורה מלוח הזמנים של הכנס.
מו"ר זצ"ל תמיד דיבר על הצורך ללמוד "תורה במובנה הרחב". כוונתו הייתה שלצד עמל בתורה, גמרא וראשונים, הלכה, חומש וכדומה, חייבים להשתלט על חוכמות העולם, ובכך ניתן להשיג כמה מטרות שונות. ניתן להעמיק את הבנת התורה תוך גיוס החוכמות לשירותה. מאידך גיסא, השכלה כללית חיונית להגנה על התורה מפני ביקורת "נאורה" מבחוץ ולהרבצת התורה במטבעות לשון ותרבות העוברים לסוחר. החינוך שלנו כשל כישלון חרוץ במימוש חזון חיוני זה ובהכשרת הוגים, מורים ואנשי שאר רוח שיקדמו אותו. מה שווה דיון ב-AI אם רק נלך וניכנע לסחף של העולם כפי שהוא מובא ברשת?
המעיין בתוכנית הכנס יראה שעדיין יש מושבים שאינם מוגדרים לגמרי. עדיין יש הזדמנות להקדיש זמן לד', לתורתו ולהעשרתה.
הכותב לימד שלושים שנה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן.