ימי חנוכה, שסמלם הוא הגבורה והאור, מהווים זמן להצביע על גבורה שלפעמים נסתרת מהעין.
בשנתיים האחרונות, חלק מהשגרה שלנו, כיועצות ההלכה של נשמת, אנחנו שומעות כל השנה, שאלות שמחזיקות חיים שלמים ומבטאות את ההתמודדות היומיומית של זוגות המתמודדות עם פציעות:
"האם מותר לי לסייע לבעלי להתלבש כשאני נידה?"
"אני צריכה לטבול הערב, אבל הנסיעה לשיקום מקשה עליי להספיק את ההתארגנות לקראת - מה לעשות?"
הפעם אני רוצה להפנות את המבט דווקא לנשות החיילים שאינם מוגדרים כפצועים. נשים שהחיים שלהן התחלקו ללפני ואחרי השבעה באוקטובר וגבורתן לא נגמרת.
בלי לחפור עמוק בזיכרון, הדמויות המדהימות האלו עומדות מולי זקופות וגאות כאשר הן ממשיכות לתמוך במערכה של עם ישראל בשגרה כמו שהן עמדו בגבורה בשיא הלחימה.
אישה שהתארסה בחול המועד סוכות לפני השביעי באוקטובר. היא התחתנה כאשר החתן עדיין היה בסדיר (זה לא היה התכנון אבל האריכו לו את השירות) ומאז הוא כבר הספיק לעשות עוד פעמיים מילואים. עכשיו לאחר לידת בנם הבכור, היא מתייעצת איך להסתדר עם הכתמים בזמן ההנקה. היא חוזרת לעבודה לאחר חופשת לידה, ובעלה לא בבית כדי לסייע במעבר המאתגר הזה. הוא שוב במילואים.
האישה שהחלה לצאת עם בחור רגע לפני שנכנס ללבנון. הם התחתנו בקיץ, וכעת, בשנה הראשונה לנישואיהם (אתם זוכרים שפעם לשנה ראשונה הייתה מעמד מיוחד ומוגן?), הוא כבר במילואים. היא מתייעצת איתנו כיצד לסדר את הזמנים האסורים והמותרים בתוך מציאות של יציאות ממילואים, כשהכול עוד חדש עבורם.
האישה שבעלה לקראת סיום הכשרה בחטיבת חשמונאים. העולם הצבאי לא מוכר לה ואין לה חברות עם ניסיון שהיא יכולה להתייעץ איתן. היא אינה יודעת למה לצפות. היא שואלת מה לעשות אם ליל הטבילה נופל על זמן שבו הוא לא יכול לצאת. יש בצבא התחשבות בלילות טבילה, אך במציאות של ימינו היא יודעת שלא תמיד ניתן לקבל את האפטר המיוחל.
אישה שמתקשרת בשאלה על טבילה. היא מספרת שבעלה בדרכו הביתה ממילואים. הוא יגיע מאוחר, כי קודם נסע לחתונה. הם רבו בטלפון בבוקר, אך למרות זאת מצאה את הכוחות ללכת ולטבול. כעת יש לה שאלה אם הטבילה הייתה כשרה.
והאשה שמתקשרת בדרך חזרה מהמקווה. היא מרגישה רע כי במהלך שבעה נקיים, בעלה קבל התקף חרדה והיא שקצת מתעסקת בתחום הטיפול יודעת שחיבוק חזק יעזור לו. היא מספרת שלאחר מכן הם יצאו להליכה, שוב היה לו התקף והיא חיבקה אותו שוב. לאחר ההליכה הם הגיעו הביתה והלכו לישון במיטות נפרדות כרגיל. יש לה ייסורי מצפון על המגע בימים האסורים. עכשיו היא בדרך חזרה הביתה מהמקווה, טהורה. והיא מסבירה בקול רועד שהיא צריכה "רק להתייעץ… רק לפרוק". אני לא יודעת אם בעלה מוגדר רשמית כפצוע מלחמה. אבל אני יודעת ששניהם גיבורי מלחמה.
יש גבורה של קרב, ויש גבורה של שקט.
הגבורה של היום־יום: של לחיות אחרי הטראומה, של להחזיק בית, של לשמור על זוגיות, של להתמודד בלי להתלונן. של לנסות לחזור לשגרה, גם כשהשגרה איננה דומה למה שהייתה.
אנחנו רגילים להצדיע לחיילים - ובצדק. אבל צריך לזכור גם להצדיע לנשים, לזוגות, למשפחות שחזרו מהמלחמה - אבל אינם "אחרי".
הגבורה הזו לעיתים שקופה. אין תקציבים, אין ארוחות מהקהילה, אין סיוע עם הילדים, אין הטבות או הבנה מצד מקום העבודה. לפעמים גם אין התעניינות מצד חברות או משפחה קרובה. לא באשמתם - כולנו במסע חדש, במאמץ לחזור לשגרה.
הם אינם פצועי מלחמה - אבל גבורתם נדרשת יום־יום.
כמו שאמר המפקד הדגול של בני, רס"ן אייל שומינוב ז"ל, לחיילי גבעתי שקד באחד מהיציאות מעזה:
"אנחנו שומעים על כל אותם חיילים גיבורים שנלחמים, ומדמיינים מעשים הירואיים ויוצאי דופן אבל בואו אספר לכם מהי גבורה בעיני.
מי יודע איך נפתח ספר ההלכה החשוב ביותר ה'שולחן ערוך'? ההלכה הראשונה פותחת ברגע הראשון ביום: "יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ" על העניין הפשוט הזה של קימה בבקר נאמר לנו בלשון של גבורה.
גיבור זה לא אחד ששום דבר לא קשה לו, לכולם קשה, גם למג"ד קשה, כל אחד קשה לו משהו אחר.
גיבור זה אחד שקשה לו והוא יודע להתמודד עם זה, הוא לא נשבר כי קשה לו, הוא לא מבקש לצאת מלחימה אלא הוא מתמודד עם הקושי. קשה לו אז הוא ניגש לעזור לחבר שקשה לו יותר ממנו."
צריך להכיר ולהצדיע הגבורה הזו של היום־יום לאחר החזרה הביתה. כקהילה אנחנו צריכים להמשיך לתמוך במשפחות המופלאות שממשיכות להיות גיבורים גם בחזית הבית.
הרבנית מיכל רונס היא יועצת הלכה במדרשת נשמת ומנהלת פרוייקט יועצות הלכה מלוות פוריות של מדרשת נשמת בשיתוף קרן גפן.