במשך הרבה שנים דברנו בחנוכה על מטאפורות של אור וגבורה. כשהייתי שואלת תלמידים מה מדבר אליהם בחג חנוכה, כמעט אף אחד לא הזכיר את מלחמות המכבים.
אם הוזכרה גבורה, זו היתה גבורה פנימית ואישית. אפילו מילות שיר המעוזים של נעמי שמר - 'אי שם בלב הלילה טמון וחרישי אורב לי מבקש נפשי' - זכו לפירושים סימבוליים.
אבל בשנתיים האחרונות הגבורה סביבנו לא מטאפורית בכלל. חודשים ארוכים ילדינו נדרשים לגבורה בשדה הקרב, שלא נופלת מזו של יהודה המכבי ואחיו. גבורת החטופים שהתגלתה בכל סיפור של מי שזכה לשוב משם, וגבורת הנופלים, מוחשיות להחריד ומצטרפות לגבורת מקדשי השם לדורותיהם. אימהות ואבות רבים מידי, מצאו את עצמם ממשיכים את גבורת חנה ושבעת בניה. כבר שנתיים נדרשת מאיתנו, הציבור המשרת, גבורה רצופה. שילמנו ונשלם מחירים בלתי נתפסים על הדרישה הזו, אבל אנחנו עומדים בה. כמו בשיר של נעמי שמר אנחנו קמים בחיוך עייף לנצח בקרב אין קץ. לא כי חפצי מלחמה אנחנו, אלא כדי להיות עם חופשי וחי בארצנו, ללדת ולגדל כאן ילדים בבטחה.
בלתי נתפס, שמול הגבורה הנדרשת מאיתנו, שולטת ממלכת הפחד וההתחמקות. עשרות אלפי בחורים צעירים שנזקקים מאד למאמץ המלחמתי, עומדים מנגד, כי הם מפחדים מהרבנים שלהם. מנהגי הציבור החרדי מלמדים את קהלם להתייחס לצה"ל כאל צבא הצאר, להתחמק מאחריות וערבות, כי הם מפחדים לאבד את כוחם. חמור מכך: חברי כנסת ושרים שדורשים מאיתנו להמשיך להיות גיבורים, שמצביעים שוב ושוב על הארכת צווי שמונה, מפחדים לדרוש מהחרדים להתגייס, מפחדים לומר שאין כאן מי שדמו אדום יותר, מפחד שתיפול הממשלה ותסתיים כהונתם.
אולי גם מפחד שלא ישאו חן בעיני ראש הממשלה או ראש המפלגה. בכירי צה"ל, שיודעים היטב את מצב שחיקת הכוחות, ותובעים להאריך את השרות הסדיר, מפחדים לדבר באופן ברור על כח האדם הנדרש לעמידה מיטבית באתגרי הבטחון כעת ובעתיד.
מפחדים לחזור בקול רם על כך שצה"ל צריך רוצה ויכול לגייס חרדים, מחשש שיאשימו אותם בפוליטיזציה. רבנים ואנשי חינוך בציבור הדתי לאומי, שתלמידיהם וחניכיהם לומדי התורה מתגייסים מאז ומתמיד, ושילמו מחיר דמים בלתי נתפס במלחמה הזו, מפחדים לומר שחוק שמשחרר לומדי תורה משרות צבאי, מנוגד לתורה ולהלכה, ומשול לחוק שמשחרר לומדי תורה משמירת שבת. הם שותקים מחשש שתיפול הממשלה ואולי גם מחשש שיפגעו תקציבי המוסדות שלהם.
חלק גדול כל כך מהמנהיגות הציונית, בממשלה, בכנסת ובצה"ל, מפחד מלייצג ולתבוע את קיום יסודות הציונות. חלק גדול כל כך מאנשי ציבור מובילים, ראשי רשויות, ראשי ישיבות, ראשי תנועות נוער ורשתות חינוך, מתחמקים מלומר בקול את מה שהם מחנכים אליו את ילדיהם ומאמינים בו.
בחסות כל הפחדים האלה, מדינת ישראל מתקרבת לעגן שוב בחוק את ההשתמטות החרדית. כאילו לא היו כאן השבעה באוקטובר ומלחמה רב-זירתית מאז. כאילו לא התפוררה לרסיסים קונספציית צבא קטן וחכם. כאילו לא נשלחים עכשיו צווי מילואים לסבב שישי ושביעי. בוועדת חוץ ובטחון מתנהלת הצגה מתמשכת של מחזה בגדי המלך החדשים. כולם יודעים שהמלך הוא ערום, שחוק ביסמוט - דרעי נועד לאפשר לעשרות אלפי צעירים הנדרשים לצה"ל כעת ועשרות שנים קדימה, לא להתגייס, והוא מסוכן לביטחון ישראל.
אבל מי שמנסה לומר את זה בוועדה מושתק או מוצא משם, מפחד שתתגלה ערוות החוק. במשך כל הדיונים בסעיפי החוק , אין עיסוק מסודר בצרכי הבטחון. הרמטכ"ל, סגנו או ראש אכ"א לא מוזמנים לפרוש ביסודיות בפני המחוקקים והציבור את כח האדם הנדרש לבטחוננו לטווח ארוך. אין תביעה להעמיד צרכים אלה כבסיס לכל חקיקה בנושא גיוס, מחשש שיתגלה לכל שהחוק המוצע סותר אותם.
בתוך ממלכת פחד, קשה לצפות שגבורת האזרחים המשרתים, תחזיק מעמד לאורך זמן. נחוץ לנו מתתיהו החשמונאי שלא יפחד לומר למנהיגי הציבור המפחדים והמתחמקים: את מה שאתם דורשים מהציבור תדרשו מעצמכם. מי שדורש מחיילים ומשפחותיהם להתגבר על פחד, ולהילחם את מלחמת ישראל, חייב לדרוש מעצמו להתגבר על חששות ופחד גם בשדה הפוליטי. מנהיג ציבור, בכל תפקיד ומכל צד פוליטי, שדורש מאזרחים להיות גיבורים, אפילו עד מוות אם נחוץ, צריך להיות גיבור מספיק כדי לומר את האמת: נחוץ כאן צבא גדול וחזק, המכיל את כל שבטי ישראל, ומחיל על כולם חוק גיוס אחד. רק כך נוכל לעמוד מול מבקשי נפשנו, ללדת ולגדל כאן ילדים, לבנות ולזרוע, וגם ללמוד תורה ולגדול בה.
הכותבת ד"ר תהלה אליצור ממובילות פורום שותפות לשירות