החלטות וסדרי עדיפויות לאומיים נקבעים בעת שמתקיימת התנגשות בין ערכים, ולאור ההחלטה איזה ערך שמים בראש.
כמו ברוב חגי ישראל, ניתן למצוא בחנוכה מסרים הפוכים ואף סותרים, המבטאים בחינות שונות של מסר החג וסדרי העדיפויות עבורנו.
כך ידגישו המסתמכים על הנס את סיפור פך השמן, שאכן קיבל מקום מרכזי בספרות חז"ל, ואילו אחרים יהפכו את מלחמות החשמונאים ואת החירות הפוליטית שזכו בה היהודים לכ,80 שנה, להישג המרכזי של המכבים.
ההלכה של פיקוח נפש דוחה שבת איננה נתונה במחלוקת במשך כ,2000 שנה, והיא במידה רבה קונצנזוס הלכתי מאז שהיהדות החז"לית הפכה למעצבת המסורת היהודית.
אבל האם זה תמיד היה כך? בספר החיצוני מקבים א, פרק ב (פסוקים ל"ז, מא), מתואר רגע מכונן בראשית ימי החשמונאים, ורגע מכריע בפסיקת ההלכה שפיקוח נפש דוחה שבת:
"ויערכו עליהם מלחמה בשבת וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם: וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד: ויאמרו איש אל רעהו אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגוים על נפשנו ועל תורתנו עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ: וייוועצו ביום ההוא לאמור כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים: אז נאסף אליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל כל המתנדב לתורה:"
באופן נדיר מאוד בתיאור ההיסטוריה היהודית, מוצג כאן רגע המעבר בין שלבים ותקופות בהלכה.
אנשים יראי ה' נקבצים במדבר מפני הרודפים היוונים, ומתים בשל הרצון לשמור שבת ולא לחלל אותה במלחמה. מתתיהו ואנשיו מבינים שבדרך זו ימותו כל היהודים ויימחו מעל פני האדמה, ולכן קובעים את ההיתר ואף את חובת המלחמה בשבת, ומקבצים אליהם את קהל החסידים והמתנדבים לתורה, שדווקא הם יבואו להילחם עמם, אפילו בשבת.
האפשרות לשמור שבת באופן מלא ולא להילחם בה דורשת אחת משתי אפשרויות:
או שעם ישראל יושב בטח על אדמתו ואיננו מוטרד מאויבים כלשהם, ולכן יכול לשמור שבת בלא להילחם.
או שעם ישראל נמצא בגלות, ואין לו צבא או כל דרך אחרת להגן על עצמו, והוא תלוי לגמרי בחסדי הגויים שבקרבם הוא חי.
היות ואפשרות א לא התקיימה כנראה מעולם, וגם בימי מלכות דוד ושלמה ובכל תקופה אחרת תמיד נזקקו היהודים, המקיימים חיים אוטונומיים, לצבא שיגן עליהם מפני אויביהם, אין אלא לשער התפתחות כזו:
בתקופת התנ"ך היה ברור שלחימה מותרת בשבת, ושאין דרך אחרת להתקיים כיהודים אלא כלוחמים גם בשבת. ייתכן בהחלט שעצם הלחימה לא נתפסה בהלכה של תקופת המקרא כסותרת את קיום השבת, שכן חלק מההלכות שמתועדות בחז"ל, כדוגמת מוקצה של כלי לחימה והעברה מרשות לרשות, לא נאסרו בתקופת התנ"ך באותו אופן שקבעו חז"ל להלכה.
בתקופה שגלו ישראל מעל אדמתם התקבעו הלכות רבות, שהפכו את שמירת השבת לסותרת ישירות לחימה על כל חלקיה. הלכה זו יכלה להתפתח רק כאשר ישראל אינם מחזיקים צבא ואינם אדונים לגורלם.
עם שיבת עם ישראל לארצו, כאשר השבים מן הגולה מביאים עמם הלכות שבת מחמירות, נוצרת סתירה בין שמירת שבת לבין מלחמה בשבת. לאורך תקופות הגלות השונות הלכו הלכות אלו והקצינו, עד כדי איסור מוחלט של לחימה ביום השבת, שנתפסה כחילולה. אלף האנשים שמתו במדבר היו חלק מתפיסה שגרסה שאין לחלל שבת בשום מצב, ויש לשמור עליה בכל תנאי.
מתתיהו ואנשיו קבעו הלכה שלפיה פיקוח נפש דוחה שבת. בשלב מסוים קבעו חז"ל סדרי עדיפויות אחרים, והחליטו שישנן שלוש מצוות שעליהן ייהרג ובל יעבור, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. את השבת הם השאירו מחוץ לרשימה. הם גם קבעו שבשעת השמד מוסרים את הנפש אפילו על עבירות קלות.
השבת חשובה לנו מאוד. בצדק אמרו חז"ל שיותר מששמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל. אך חז"ל קבעו בכל זאת שהחיים קודמים, כמעט לכל דבר אחר.
נשמור את זכר מלכות חשמונאי כשריד הכמעט אחרון של שלטון ישראלי עצמאי בארץ ישראל עד תקופת הציונות והקמת מדינת ישראל. נלמד מן הדילמות וההחלטות שקיבלו החשמונאים, ובעיקר ננסה "לנצח" את הרקורד של מדינה עצמאית שהתקיימה 77 שנים, ולהבטיח את קיומה של מדינת ישראל דורות רבים קדימה.