לפני מאה שנה בדיוק, ביום חמישי שבחג החנוכה, ל' בכסלו תרפ"ו, 17 בדצמבר 1925, התקיים בירושלים טקס חגיגי ומיוחד.
דגל "הגדוד העברי" הארצישראלי, גדוד קלעי המלך ה-40, הועלה לירושלים בטקס אנגלי רשמי לפי חוקי הממלכה והוצב אחר כבוד בבית הכנסת "החורבה". שם הוא נשמר באולם בית הכנסת בארון נעול, עד יום נפילתו של הרובע בתש"ח. לכבוד הארוע, חיבר הראי"ה קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, תפילה חגיגית מיוחדת, ואף נשא דרשה מרגשת על מהותו של הדגל וחשיבותו של "הגדוד העברי".
כפי שהבהיר הרב ארי יצחק שבט במאמרו בכתב העת המעין (מט,ג תשס"ט), לכל הטקס הזה היה הקשר פוליטי-אקטואלי דרמטי מאוד. בקונגרס הציוני ה-14, באוגוסט 1925, נאם זאב ז'בוטינסקי נאום מרשים במיוחד ובו דרש מממשלת בריטניה להקים מחדש את "הגדודים העבריים" ולהעביר ליהודים את השליטה הבטחונית על ארץ ישראל.
זה היה אחד מדגליה המרכזיים של מפלגת "ברית הציונים הרביזיוניסטים" שאותה ייסד באותו קיץ. לעומתו, הוביל בנחרצות את עמדת המתנגדים ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית דאז, שדגל במתינות צבאית ומדינית כמפתח לקידום מטרות היישוב. קיומו של טקס מטעם הנציב העליון בהשתתפות פקידי הממשלה הגבוהים והקונסולים הזרים לכבוד "הגדוד העברי" ולוחמיו דווקא בעיתוי זה, ביטא צעד לקראת עמדתו של ז'בוטינסקי. בפרט, שהוא התקיים בסמוך למינוי הטרי של הרברט פלומר כנציב העליון, מינוי שעורר ציפיות ליחס נחוש כנגד פרעות הערבים, על רקע עברו הצבאי המפואר של הפילדמרשל פלומר.
התפילה והדרשה של הראי"ה קוק בטקס זה הם עדות ייחודית לעמדתו ביחס לאקטיביזם הצבאי של ז'בוטינסקי בשנות המלחמה ובשנות העשרים. עדות זו חשובה במיוחד על רקע עמדה רווחת אצל חוקרי התקופה, ולפיה עמדת הראי"ה קוק קרובה הייתה לזרם המרכזי בציונות שהאמין עד המרד הערבי הגדול (1936-1939) באפשרות פתרון הסכסוך בדרכי שלום.
פרופ' אניטה שפירא, בספרה המכונן על הציונות והכח (חרב היונה, 1992), כינתה את האתוס המוביל בציונות עד למרד הערבי כ"אתוס הגנתי-דפנסיבי", שרק בשנות השלושים הופך בהדרגה ל"אתוס אופנסיבי". לפי תיאורה של שפירא, לא לחינם העדיף הזרם המרכזי בציונות להעלות על נס את מיתוס קרב ההגנה של מתיישבי תל-חי והדחיק את הדימוי הלוחמני של תקדים "הגדודים העבריים".
אמנם, כבר ארגון "השומר" שפעל בין השנים 1909-1920 חרט על דגלו את הסיסמה "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", אך בפועל הוא היה ארגון של שומרים בלבד, ואישים בולטים כמו אחד העם וא"ד גורדון הביעו כבר בשלב מוקדם זה חששות והסתייגויות מהשתלטות מיליטריזם וכוחנות על המפעל הציוני. מכמה פסקאות חשובות בכתבי הראי"ה נראה היה שגם הוא חלם על מימוש הציונות ללא כח וצבאיות, וכמה מחוקריו ראו בהן שיקוף מלא של עמדותיו.
ואולם, התפילה והדרשה המדוברות, הם הצצה מרתקת אל העובדה שיחד עם הזדהותו העמוקה עם אהבת האדם וחלום השלום העולמי, הכיר הרב קוק כבר בשלב מוקדם זה ב"גדוד העברי" כבסיס לצבא ישראל הנדרש לשם תחיית עם ישראל בארצו, וממילא כצבא שהוא בעל זיקה עמוקה לכל השאיפות הגבוהות הכרוכות בתקומת ישראל.
הראי"ה עסק בדרשה זו בחשיבותם של הדגלים השונים בעולם, אל מול המחשבה הקוסמופוליטית השטחית המסתפקת בהצהרת אהבה כללית לכל אדם ולכללות האנושות מבלי להכיר באיכות המיוחדת של כל עם וכל גזע, ובהקשר הישראלי - בסגולותיו המיוחדות של עם ישראל. בהקשר לכך הוא אמר את הדברים הבאים:
"וההכרה הדגלית המקודשת הזאת, היא הייתה לרוח החיה ביצירת הגדוד העברי, אשר בגינו הואיל הוד מלכותו ג'ורג' החמישי מלך בריטניה ירום הודו לכבדנו בהדגל המכובד הזה, אשר זכרונו קודש הוא לנו.
לעולם לא נוכל לשכוח את אותה השלהבתיה ואור הקודש אשר מילא את הנשמות העילאות של בנינו הצעירים, אשר ברוח אידיאלי נישא ומרומם התנדבו ללכת אל ארץ הקודש בתור בני הגדוד העוזר לכבוש את ארץ האבות, בשביל המטרות הקדושות האצורות לעד בנשמות הבנים עד דור אחרון".
בהתייחסו לביקורו את לוחמי הגדוד העברי בבסיסם בזמן המלחמה הוא הוסיף את הדברים המרגשים הבאים:
"כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי, בעת אשר זכיתי לבקר את הגדוד בפלימוטה בהיותי באנגליה בזמן המלחמה".
בימים ההם, בזמן הזה, נדמים לנו הבנים הרבים שמסרו את נפשם בשנים האחרונות של העמידה על נפשנו "כצבאות קדושים וכמלאכי השרת".
הסדר האזורי והעולמי החדש המתהווה לנגד עינינו בימים שאחרי, מציב את מדינת ישראל בתהליך של צמיחה עצומה ובצומת מרכזי של ארועים עולמיים בהיבטים כלכליים, טכנולוגיים, אסטרטגיים ומוסריים. המחוייבות לכוון את מאמצינו ולקשר את כל אלו למטרות הנשגבות שנכרכו בתקומת ישראל מתעמקת מתוך זכרונם של אלו שנפלו על משמרתם כמגש הכסף שעליו ניתנה, גם בימינו, מדינת היהודים.