בפרוץ מלחמת התקומה, עוד בטרם הוכרז עליה כמלחמה, איך שנודע על פלישת המרצחים הנתעבים לעוטף גוש קטיף ועל הטבח שהם מבצעים, בעיצומה של שמחת תורה והשבת, האחים אלחנן הי"ד ומנחם יבלח"ט קלמנזון, עוד טרם קבלת צו 8, הגיעו הם עצמאית לקיבוץ בארי ונטלו חלק בקרבות.
הם נלחמו בקיבוץ כ-16 שעות כשאיתיאל, אחיינם, מצטרף אליהם. הצוות נלחם, והתמקד בחילוץ תושבים, משעות הערב ועד הבוקר שלמחרת עברו שלושת חברי הצוות המופלא בין בתי הקיבוץ, מוכוונים בבני משפחה ומכרים שדיווחו להם על מיקומי תושבים.
הם נכנסו לבתי המשפחות שהיו נצורות בממ"דים, חילצו בכל פעם משפחה אחת ושבו לחילוץ נוסף. כך חילצו כמאה מתושבי הקיבוץ. התגלתה על ידם ועל ידי אחרים, רבים וטובים, ערבות מופלאה לאחיהם שבמצוקה, אחים שהם כלל לא מכירים, תוך מסירות נפש מדהימה והבנה עמוקה הלכה למעשה ש'כל ישראל ערבים זה לזה'.
לכאורה טבועה הערבות ההדדית בעמנו עוד מימי חנוכה אלו שאנו בעיצומם. ממתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, אב זקן וחמשת בניו, משפחה אחת מכפר קטן, הרימו את נס המרד במעצמת העל, מלכות יוון הרשעה, ביוונים ובמתייוונים, למרות שהוצעו להם מנעמי העולם הזה אם רק יישרו קו עם גזירות יוון שמטרתן אחת, ניתוק עם-ישראל מיהדותו, בע"ז, באיסור מילה ולימוד תורה, ובהעמדת צלם בהיכל.
מתתיהו ובניו פעלו לא רק מכוח החיוב למסירות נפש על שלושה דברים, שהרי לשם כך, לא היה צורך במלחמה עיקשת ביוונים ושלוחיהם, די היה אם היו מוסרים נפשם, כפי שעשו המוני בית ישראל לאורך ההיסטוריה. אלא שתחושת הערבות ההדדית לאחינו כל בית-ישראל הנתונים בצרה ובשביה, תחושת הערבות לעתיד עם-ישראל כולו, היא שהביאה את מתתיהו ואת בניו לפעול מעטים מול רבים. לא רק מעטים מול מעצמת יוון הגדולה, אלא גם מעטים מול המתייוונים הרבים בקרב עמנו.
והנה לא בכדי פרשתנו, פרשת מקץ נקראת תדיר בשבת חנוכה. כי יסודה של הערבות בבית-ישראל טמונה ואף נלמדת מהפרשה. לא מדובר ביהודה המכבי שמסר נפשו על כלל ישראל, אלא ביהודה הראשון, יהודה בן יעקב, יהודה ששמו טבוע ולא בכדי בכל יהודי ויהודייה. 'יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ', אומר המדרש, יהיו כל אחיך נקראים על שמך, יהודי אני! [בראשית-רבה צח,ו]. זהו אותו יהודה שלימדנו מהי חזרה בתשובה בפרהסיה, באומרו כבל עם ועולם 'צדקה ממני', המלמדנו ערבות בין האחים מהי.
ערבות-הדדית המלמדת הטומנת בתוכה גם כן את כוחה של תשובה. ערבות המתקנת את המצב הקודם בו רואים האחים את יוסף מרחוק, ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו. כאן, יהודה, שבפרשה הבאה יהיה ראש המדברים אל יוסף, אומר הוא ליעקב-אבינו על בנימין: 'אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים'. בערבות זו משכנע יהודה את אביו שיוכל לקחת עמו את בנימין אל יוסף המשנה למלך במצרים.
שני כוחות אמורים להניע את עם-ישראל, מלכות יוסף ומלכות יהודה. על הפסוק 'כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו' [תהלים מח,ה]. דרשו חז"ל - אלו יוסף ויהודה. כדי שיהודה יהיה מלך, צריך תחילה את מלכות יוסף. כתב הרב מאיר שמחה מדוינסק, הלוא הוא האור-שמח, שזה הוא יסוד דברי הגמרא במס' סוטה [דף י]: "אמר רב חנין בא ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה.
הוסיף על כך ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו פרי-צדיק שהגאולה תהיה על ידי שני משיחים, משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד, שיחברו את נפשות ישראל הצדיקים שלא פגמו כלל עם הנפשות שחזרו בתשובה ותיקנו מה שפגמו. אומרים חז"ל, משיח בן יוסף יתגלה קודם לבואו של משיח בן-דוד, אלא שלא יגאל את ישראל גאולה שלמה עד שיבוא משיח בן דוד [אמונות ודעות מאמר ח; תוס' עירובין מג ב ד"ה ואסור; וכן תוס' הרא"ש]
דרכה של מלכות בעולם שהמלך ומלכותו מנותקים מהעם ובוודאי אינם ערבים לבני עמם. אך מלכות ישראל שונה. אומר הרמב"ם: כדרך שחלק הכתוב למלך את הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: 'ולבי חלל בקרבי', ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי, שנאמר: 'לבלתי רום לבבו מאחיו'. ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: 'שמעוני אחי ועמי'... לעולם יתנהג בענווה יתירה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: 'לרעות ביעקב עמו', ודרכו של רועה מפורש בקבלה: 'כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא' [ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, ב, ו].
שתי הממלכות יהודה ויוסף יפגשו בפרשה הבאה. מלכות כמלכות משיח בן-יוסף וכמלכות משיח בן-דוד, מחוברים הם לעם ואף ערבים לכלל ישראל ובכך כמובן משמשים דוגמה לכלל ישראל. אם את יסוד לימוד הערבות למדנו מיהודה האומר 'אנכי אערבנו מידי תבקשנו', הרי שניתן ללומדה באותה מידה מיוסף המשביר לעולם כולו ולישראל אביו ובני ביתו. כך נראית מלכות ישראל, מלכות ב'גובה עיניים', שראשיה חשים כעבדים וכערבים לעם קדוש.
אך דומה כי ערבות כשהיא בארץ-ישראל, היא מושלמת יותר. כאותה מולקולה אשר בהילקח אטום אחד הימנה, משתנה חוזקה והיא כבר לא אותה מולקולה כי נשברים הקשרים הכימיים, כך הוא לגבי ה'מולקולה הנצחית' של עם-ישראל, ארץ-ישראל ותורת ישראל. ולכן אצל יהודה מצינו תחילת ערבות דווקא בארץ-ישראל. ולא עוד אלא שיהודה מלבד כתר מלכות, זכה גם לכתר תורה, מעלת הערבות גדילה והולכת ככל שהמשולש הנצחי שלם, 'וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה'.
אומר רש"י, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. בית-ישראל עם תורת-ישראל אך בגושן שבמצרים עם החיסרון של ארץ-ישראל. ואכן, הערבות פסקה עם ירידת בית-ישראל למצרים, ושבה רק עם שיבת עם ישראל לארצו. ערבות ייחודית, שהתחדשה על ידי יהושע במעמד הברכות והקללות על הר גריזים ועל הר עיבל. 'אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם' [דברים כז כו] שדרשוהו על מי שיש בידו להחזיק ידי אחרים בקיום התורה והמצוות ולא החזיק. [ראה ירושלמי סוטה ז ד, הובא ברמב"ן על התורה, ובשערי תשובה ג יט. מחנה חיים ג יו"ד סוף סי' כז].
ערבות זו חלה לא רק על עזרה בעת צרה, כפי שראינו אצל רבים במלחמת התקומה, אלא גם על עבירות מחד ועל מצוות מאידך. על עבירות ישנה מחלוקת האם ערבים אנו זה לזה רק בעבירות גלויות, או שמא גם באשר לעבירות נסתרות. ר' נחמיה אומר שהערבות חלה רק על העבירות הנגלות ואילו ר' יהודה סובר שהיא חלה גם על הנסתרות. כך או כך, הערבות הינה רבת יומין והחלה כאמור עם כניסת עם ישראל לארץ ישראל . בפועל, ערבות הדדית זו באה לידי ביטוי הלכה למעשה, כבר בחטאו של עכן, עם כיבוש יריחו, מפתחה של ארץ ישראל מידי שבעת העמים. עכן מעל בחרם של יריחו, וכתוצאה מכך, 'וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. מאוחר יותר, אחר ששלח יהושע מרגלים אל העי, יהושע מחליט לשלוח רק שלושת אלפי חיילים לכבוש את העיר הקטנה.
הלוחמים נוחלים תבוסה בקרב, ושלושים ושישה מהם נופלים. יהושע מתאבל וקורע את בגדיו ופונה בזעקה לקב"ה: 'לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶת־הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ, וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. בִּי אֲ-דֹנָי, מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו? וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת־שְׁמֵנוּ מִן־הָאָרֶץ, וּמַה־תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הגדול? עונה לו הקב"ה: 'חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם'. כפועל יוצא, 'וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם... [יהושע ז, יא-יב]. למרות שרק עכן חטא, אומר ה', 'חטא ישראל', כי כל ישראל ערבים זה לזה, מרגע כניסתם לארץ-ישראל, ופעמים שיש לכך מחיר כבד, כמותם של אותם שלושים ושישה לוחמים. ערבות לטוב וערבות למוטב.
אומר ירמיהו 'שה פזורה ישראל' [נ,יז] - אומר המדרש [ויקרא רבה ד]: ישראל נמשלו לשה. מה שה זה לוקה על ראשו או אחד מאיבריו, וכל איבריו מרגישים, כך הם ישראל. תני רבי שמעון בר-יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה. נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה?! אמר להם: מה איכפת לכם? לא תחתיי אני קודח?! אמרו לו: [אינך רואה] שהמים עולים ומציפים עלינו את הספינה? הוי אומר, הקודח בספינה, לא את עצמו בלבד הוא מסכן, אלא את כל נוסעי הספינה, ואם לא ימנעו ממנו את מזימתו, הרי כולם יטבעו, אע"פ שלא גרמו כלל לאסון שבא עליהם. על נוסעי הספינה כולם מוטל אפוא למנוע בכל דרך אפשרית את מעשה היחיד, כי אם לא יעשו כן, יחייבו את עצמם. . בקבלת הר גריזים והר עיבל הושיבו ישראל את עצמם יחד באותה ספינה, בין לטוב בין למוטב.
אומר המדרש נאמר 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל'. [דברים כט,ט] כולכם ערבים זה בזה. אפילו אם יש רק צדיק אחד ביניכם, כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: וצדיק יסוד עולם' [משלי י,כה]. ושאחד מכם חוטא, כל הדור לוקה [תנחומא נצבים ב].
אחרים אומרים שכל ישראל ערבים זה לזה נלמד מהפסוק 'וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו' [ויקרא כו לז], ודרשו: איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה [סנהדרין כז ב, ושבועות לט.] , שכשם שערב על הלוואה משלם ממון שלוה חברו ולא הוא, מפני שערב לו, כך ישראל ערבים זה בזה, וכשעובר אחד מהם עבירה מתחייבים כולם עליו, מפני שהיה להם למחות ולא מיחו.
בילקוט שמעוני [אות לח ובויקרא-רבה ד] מופיע מקור נוסף והוא הפסוק 'וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא' [ויקרא ה א], שהרי לא כתוב 'נפשות כי יחטאו', אלא נפש, שכל ישראל נקראו נפש אחת,... כולם כאיש אחד, ואם חטא אחד מהם כולם ערבים זה בזה. ויש שכתבו שיסוד זה נלמד מהפסוק: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויקרא יט יז. אגרת התשובה לרבנו יונה יום א, וכן מבואר בשערי תשובה ג אותיות עב, קצה, קצו], שהוזהרנו שלא נישא בחטא חברינו וניענש עליהם, אם נימנע מלהוכיח אותם.
אגב, בערבותו זו של יהודה, ישנן כמה שיטות: יש סוברים, שיעקב נתן את בנימין לראובן ושאר אחיו, וחשש יעקב, שמא אדוני הארץ יתפוס את בנימין ולא יחזירנו, ויהודה נעשה ערב להחזירו, ולכן אמר יהודה: 'אנכי אערבנו מידי תבקשנו'. ויש סוברים, שהערבות לא הייתה על נתינת בנימין על סמך ערבות, אלא יהודה התחייב להחזיר את בנימין, וסובר רב הונא שאף התחייבות להחזיר חשובה ערבות.
ויש שיטה שלישית לפיה, בנימין היה החייב עצמו, ויהודה היה ערב לו , ולדעה זו הערבות של יהודה הייתה כנגד החשש של יעקב, שבשל סכנת-הדרכים יבא קטרוג על בנימין, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. משכך, קיבל עליו יהודה להיכנס תחת בנימין לעונשים שיגזרו עליו, וזוהי ערבותו, שאם יבא קטרוג על בנימין, הוא ייענש ולא בנימין.
יש, אפוא, ערבויות ברמות שונות ומקורות שונים, ושזורים הן הלכה למעשה בתולדות עמנו. יש ערבות כזו של יהודה להשבת בנימין, ויש ערבות בדיני ממונות, ערבות רגילה וערבות-קבלן בה יכול המלווה לפנות ישירות לערב עוד בטרם פנה ללווה. ויש ערבות גם למצווה. אומר הריטב"א במסכת ראש-השנה [כ"ט.] כל ברכות המצוות, אף על פי שיצא ידי חובתו, יכול להוציא אחרים, שאף על פי שהמצוות מוטלות על כל אחד, הרי כל ישראל ערבים זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב לחברו.
כאשר לאחרונה במלחמת אוקראינה-רוסיה נאסר לגברים לצאת את ארצם, רבים ברחו ממולדתם. לעומת זאת, משפרצה מלחמת התקומה, ישראלים רבים ברחבי העולם שילמו כסף רב כדי לתפוס טיסה ארצה ולהצטרף ללוחמה. אכן, כוח הערבות ההדדית הינו כח נפלא הנמצא רק בעם-ישראל ועליו תפארתו. אשרי העם שככה לו.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל