תפקידי לוי בצבא
בטור הקודם למדנו שבני שבט לוי השתתפו במלחמות ישראל להגנת העם והארץ, כפי המבואר במקרא, בדברי חכמים ובדברי ראשונים ואחרונים. לכן, כאשר מנו את החיילים מבני שבט לוי בימי דוד, מספרם לא נפל ממספר החיילים משאר השבטים (דברי הימים א' יב, כד-לט), ומהם שאף שימשו כשרי הצבא, כדוגמת בניהו בן יהוידע.
בטור זה נמשיך ללמוד שעל פי הדרכת התורה, תפקידם הראשון של בני שבט לוי הוא להוביל את הצבא מבחינה רוחנית ומשמעתית. כלומר, בתחילה היו צריכים לבחור מבני לוי את כל המתאימים לתפקידים אלה, ולאחר מכן היו הנותרים מתגייסים לצבא ככל ישראל. וכפי שלמדנו בשבוע שעבר, לדעת רוב הפוסקים במלחמת מצווה להצלת ישראל היו חייבים להתגייס, ולדעת חלק מהפוסקים הייתה להם מצווה להתגייס אבל לא חובה.
כהן משוח מלחמה
בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו בשמן המשחה כהן נוסף, שנקרא "כהן משוח מלחמה", שתפקידו היה לעודד את לוחמי ישראל בדברי אמונה כגון: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם - אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ, ב-ד; רמב"ם הלכות מלכים ז, א-ג). מסתבר שכשם שהכהן הגדול עמד בראש מערכת הכהנים שעבדו במקדש, כך הכהן משוח המלחמה עמד בראש מערך של כהנים שתמך בלוחמים ביחידותיהם השונות.
מלבד חיזוק רוחם של הלוחמים לקראת הקרב, הכהן משוח המלחמה היה שותף בהחלטות המטכ"ל, עד שאמרו חכמים (נזיר מז, ב) שרבים תלויים בו, כי "כל ערך (מערך) המלחמה - נעשה על פיו" (רא"ש שם, וכן רש"י ותוספות שם).
מריעים בחצוצרות
תפקיד נוסף היה לכהנים במלחמה, ואף הוא מצווה מהתורה, להריע בחצוצרות כדי לעודד את הלוחמים לגבורה ולביטחון בה', וכדי להזכיר את ישראל לפני ה' לטובה (במדבר י, ח-ט). וכן עשו במלחמת מדיין, כאשר פינחס הכהן תקע בחצוצרות (במדבר לא, ו). וכן במלחמת יריחו, הכהנים תקעו בשופרות לפני ארון ה' במשך שבעת הימים שהקיפו לוחמי ישראל את העיר, ובכך הובילו את המלחמה מבחינה רוחנית (יהושע ו, ד).
נושאי הארון שיצא עם הלוחמים
בנוסף לכך, היו הכהנים נושאים את הארון שליווה את ישראל במלחמותיהם, ועל ידי כך השכינה שרתה במחנה ישראל וזכו לעזרה משמיים. שנאמר: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך" (דברים כג, טו).
מסתבר שמשמר הכהנים שנשאו את הארון הורכב מלוחמים עזי נפש, שיכלו להגן על הארון מפני האויב שהיה מתאמץ ללוקחו בשבי ולהכריע בכך את המערכה. וכפי שהיה מקובל בכל הצבאות, שהעמידו חיילים מובחרים לשמירת הדגל שהיה צמוד למפקדי המערכה. וכן מצינו שבמלחמה שעשו הפלשתים נגד ישראל באבן העזר, משמר הכהנים כשל, והפלשתים הרגו את חופני ופינחס בני עלי הכהן הגדול ששמרו על הארון, ולקחו בשבי את ארון ה' שהובא למלחמה. עקב כך חרבה שילה ועלי הכהן הגדול מת (שמואל א' ז, ב-יד).
בני לוי שוטרים שקובעים מי פטור מהמלחמה
בנוסף להיות הלוויים מורי הלכה ומחנכים ושופטים, הם היו גם השוטרים, וכפי שאמרו חכמים: "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים" (יבמות פו, ב), שנאמר: "ושוטרים הלוויים לפניכם" (דברי הימים ב' יט, יא). (וכן בדברי הימים א' כג, א-ד; כו, כט; לד, יג, וראו באר שבע סוטה מב, א; עשה לך רב ג, מח).
השוטרים הם שאכפו את החוק, שנאמר: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח). בכלל תפקידם כשוטרים היו הלוויים אחראים על מתן פטור ממלחמת רשות לחיילים שזה עתה בנו בית או נטעו כרם או נשאו אישה, וכן לחיילים שליבם רך ועלולים לאבד את עשתונותיהם במלחמה, כפי שנאמר: "ודיברו השוטרים אל העם לאמור: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו - ילך וישוב לביתו… והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים כ, ה-ט). במלחמת מצווה, שאליה היו הכול חייבים להתגייס, השוטרים היו אחראים לקבוע מי פטור מהמלחמה בעקבות אונס של פציעה או מחלה.
מענישים את הבורחים מהמערכה
לאחר תחילת המלחמה תפקידם של השוטרים היה לדרבן את הלוחמים ולהעניש את הבורחים מהמערכה. וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה ח, ו), שהיו מעמידים אחרי הלוחמים זקיפים, היינו "שוטרים חזקים ועזים" (רמב"ם הלכות מלכים ז, ד), כדי להעניש את הבורחים, על מנת למנוע תבוסה. וכפי שאמרו חכמים: "וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור (לברוח) - הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה - ניסה" (עיינו ירושלמי סוטה ח, י).
שירה ותפילה
תפקיד נוסף היה ללוויים במלחמה, שקבוצה מהם עמדה בעת המלחמה בשירה ובתפילה למען החיילים. כפי שנאמר בימי יהושפט: "ויקומו הלוויים מן בני הקהתים ומן בני הקרחים להלל לה' אלוקי ישראל בקול גדול למעלה… ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה - ויינגפו" (דברי הימים ב' כ, יט-כב). ויש אומרים שמזמור "יענך ה' ביום צרה" שבתהילים (פרק כ'), נכתב בעבור הלויים המתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי סוטה מב, ב). מסתבר שלתפקיד זה לקחו לוויים שהיו משוררים בפיהם ובכלי נגינה במקדש.
מהיכן זכו לתפקידם
זכו הלוויים לשמש לתפקידים אלו אחר שהתנדבו לכך בעת חטא העגל, כאשר משה קרא: "מי לה' - אליי!", ונאספו אליו "כל בני לוי" (שמות לב, כו). יחד עימהם לחם בחוטאים ועורר את ישראל לתהליך של תשובה (ראו שמות לב, כט; דברים י, ח).
גם כשחטאו ישראל בבעל פעור והתעורר קטרוג גדול על ישראל עד שאסון נורא עמד להגיע אליהם, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נטל רומח בידו, הכה את החוטאים ובכך עצר את הסחף אחר המדיינים ואליליהם, "ותיעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר כה, א-ט). בעקבות זאת זכה לברכת השלום ולכהונה גדולה לו ולבניו (במדבר כה, יג).
אמרו חכמים, שכאשר מת אהרן והסתלקו ענני הכבוד שהגנו על ישראל, באו הכנענים להילחם בהם. בעקבות זאת היו משפחות מישראל שפחדו וביקשו לשוב למצרים, וחזרו לאחוריהם מהלך שמונה תחנות שחנו במסעם לארץ. אולם בני לוי רדפו אחריהם להחזירם שלא ינוסו במלחמה, והתפתח ביניהם קרב שבו נפלו שבע משפחות מבני בנימין, שמעון וגד, וארבע משפחות מבני לוי (רש"י במדבר כו, יג). כהמשך לכך התמנו הלוויים לשוטרים, שבכלל תפקידם לשמור על הלוחמים שלא ינוסו משדה הקרב.
בני לוי - סיירת מובחרת
כאשר ציווה ה' את משה לפקוד את כל יוצאי הצבא בישראל, ציווה שלא למנות עימהם את בני שבט לוי, כי לא ניתנה להם נחלה בארץ ישראל (במדבר א, מה-מז; מט; ב, לג; כו, סב).
אמרו חכמים (במדבר רבה א, יא-יב) שחלשה דעתו של משה רבנו, וחשש: "שמא יש פסול בשבטי, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שאמננו!". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לא אמרתי לך כן, אלא להוציאן מן הגזרה, שלא ימותו עימהם". שכן כאשר חיילי ישראל שמעו את דיבת הארץ וחטאו בחטא המרגלים, וביקשו לשוב למצרים במקום לכבוש את הארץ, נגזר עליהם שימותו במדבר. אך בני שבט לוי לא היו שותפים לבגידתם, ולכן לא נגזרה עליהם הגזרה שימותו במדבר. אך אם היו נמנים עם שאר השבטים, היו נתפסים עימהם בעוונם והמלאך המשחית היה פוגע גם בהם.
כיוצא בזה אמרו חכמים שאחר שהקריבו נשיאי ישראל את קורבנות חנוכת המזבח, חלשה דעתו של אהרן הכהן, לפי ששבטו לא היה מהשותפים בחנוכת המזבח. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מתוקן". שכן "הקורבנות - כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות - לעולם אל מול פני המנורה יאירו" (במדבר רבה טו, ו; תנחומא בהעלותך ה). ביאר הרמב"ן (במדבר ח, ב) שהכוונה לנרות שתיקנו חכמים להדליק בעקבות נס החנוכה שנעשה לחשמונאים מזרע אהרן, שאותם מדליקים גם בימים שבהם בית המקדש חרב ואין מקריבים קורבנות על המזבח.
החשמונאים
בכך המשיכו החשמונאים את משה רבנו, שלאחר חטא העגל, כשהיו ישראל בסכנה עצומה, קרא "מי לה' אליי". וכך בימי גזרות השמד של מלכות יוון, קמו הכהנים החשמונאים והניפו את נס המרד, וקראו "מי לה' אליי". לאחר קרבות גבורה רבים ניצחו את היוונים וביטלו את גזרותיהם, והשיבו את מלכות ישראל למקומה למשך יותר ממאתיים שנה (רמב"ם הלכות חנוכה ג, א; פניני הלכה זמנים יא, א-ו).
הרי שכאשר עם ישראל כושל, והעם והארץ נמצאים בסכנה, שבט לוי, ובתוכם הכהנים, מהווים מעין סיירת מובחרת שבשעה קשה נכנסת ללחימה העזה נגד אויבי ישראל ומכריעה את המערכה ומסייעת לישראל לחזור אל ייעודם המקודש.
מסקנה ושאלות נוספות
הרי שהרוצים להיחשב כשבט לוי, צריכים להיות המסורים ביותר לעם ישראל ומלחמתו, ובנוסף להיותם חיילים, לעודד את הגיוס לצבא ולרומם את רוח גבורת החיילים.
שאלה: האם אפשר לדמות את צה"ל במדינת ישראל של היום לצבא המקודש של מלכות ישראל בעבר, כשהיה מלך, מקדש וכהנים?
תשובה: בעזרת ה' בטור הבא נעסוק בכך.