בקרב גוש הימין אין זה מן המקובל - בלשון המעטה - לצאת להגנת נפתלי בנט. אמת פשוטה היא שאיש ציבור אינו חסין מביקורת, ודאי לא פוליטיקאי שבמהלך דרכו קיבל החלטות שנויות במחלוקת ואף תמוהות. אבל יש תנאי יסוד אחד שבלעדיו ביקורת ציבורית מאבדת את הלגיטימיות שלה: ענייניוּת.
במחילה, הביקורת שמוטחת בנפתלי בנט בעקבות הפריצה שביצעה לכאורה קבוצת האקרים איראנית למכשיר הסמארטפון שלו וחשפו תכתובות אישיות מתקופת כהונתו כראש ממשלה - רחוקה מלהיות עניינית.
פריצה שכזו עלולה להיות מנת חלקו של כל איש ציבור בעבר ובדימוס. מי שממהר לנצל את האירוע הזה לצורך מתקפה פוליטית, צריך לשאול את עצמו ביושר: כיצד הוא עצמו היה מגיב אילו היה מוצא את עצמו באותה סירה בדיוק. עליו לזכור שהוא אכן עלול למצוא את עצמו באותה סירה בדיוק כבר מחר בבוקר.
מה הם בעצם מבקשים, אויבינו מאיראן? לאחר שהוכח כי ניסיונותיהם לפגוע בביטחון מדינת ישראל כשלו - הם מבקשים לפגוע בחוסנה. זהו מהלך קלאסי של מלחמה תודעתית: לא טנקים וטילים, אלא סדקים מבפנים.
וכל מי שעושה שימוש ציני בפריצה האיראנית, מרחיב במו ידיו את הקרע הציבורי, מעניק בעקיפין פרס לטרור ומסתכן בפגיעה ממשית בחוסנה של המדינה. לא בשם אידאולוגיה, ולא בשם מאבק פוליטי - אלא בשם יצר רגעי של נגיחה.
לא זו אף זו: במידה מסוימת, הניסיון להתגולל על בנט אף עלול לשרת אותו פוליטית. הוא מחזק את הנרטיב שלפיו מדובר בראש ממשלה בעל השפעה, כזה שאפילו מיטב המוחות האיראנים לא ראו בו קוריוז חולף, אלא יעד ראוי למאמץ מודיעיני.
*
החיים היהודיים מורכבים, עשירים בניגודים, אך אינם סותרים. "מוציא אסירים בכושרות", אומר נעים זמירות ישראל בתהילים. וחז"ל מסבירים: בכושרות - בכי ושירות. מילה אחת, שתי תנועות נפש שנראות כסותרות, אך חיות יחד. רק בשפה העברית, אפשרית מציאות שכזו.
אפשר לא לאהוב את התנהלותו של נפתלי בנט. אפשר לבקר אותו בחריפות. ועדיין - לשמור על גבולות, לשמור על אנושיות, ולוּ כדי לקיים את הכלל הפשוט והעתיק: מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך.
הכותב הוא עורך השבועון החרדי 'בקהילה'